"מרקר זוהר" - על השיח הציבורי סביב נפילתה של דלק נדל"ן

העיתונות הכלכלית עסוקה בחיפוש אשמים בהפיכתה של דלק נדל"ן לאימפריית נדל"ן ממונפת ובשקיעתה. דה מרקר גולל בפירוט את סיפור עלייתה ונפילתה של החברה וטען שמדובר ב"כרוניקה של חדלות פירעון ידועה מראש". במאמר אחר נטען שהמשקיעים המוסדיים "נתנו לתשובה 2.2 מיליארד שקל באג"ח, כמעט ללא בטחונות או שאלות" ושהתנהלותם של המוסדיים מגלה את "התמונה האמיתית": "כמעט לאף גוף מוסדי לא היה באמת אכפת מה יעלה בגורלם של כספי חסכונות הציבור הנמצאים תחת ניהולו". במאמר נוסף נטען בר שלא רק המשקיעים המוסדיים נהגו בחוסר אחריות אלא גם חברות דירוג האג"ח, אשר לא הבחינו בכתובות האזהרה שהתנוססו בסוף שנת 2007 ובתחילת שנת 2008 והעניקו לדלק נדל"ן דירוג גבוה בהרבה מהדירוג שהגיע לה. עיקר התמיהה מועלית ביחס לדירוג שנתנה מעלות ולהשתתפותם של המשקיעים מוסדיים בגיוס החוב של דלק נדל"ן בפברואר 2008, כאשר "הכתובת על הקיר סומנה כבר במרקר זוהר". גלובס הוסיף לרשימת האשמים, לצד המשקיעים המוסדיים, בעל השליטה בחברה וחברות הדירוג, גם את רשות ניירות ערך, אשר לטענתו התרשלה בביצוע תפקידה ולא הגנה על ציבור בעלי החוב והמשקיעים. אפילו מבקר המדינה הודיע שהוא יבדוק את התנהלות הרגולטורים – משרד האוצר, רשות ניירות ערך ובנק ישראל – ו"כיצד נוצר מצב שבו איש עסקים מגייס חוב אך לא פורע אותו". האצבע המאשימה מופנית גם נגד המנהלים בקבוצת דלק ובקרנות, היועצים ועורכי הדין, אשר מוצגים כתאבי בצע אשר היטיבו להתעשר על חשבון הציבור בתקופת הגאות ולברוח בתקופת השפל. האם הסיפור של דלק נדל"ן אכן מוכיח שמערכות האיזונים והבלמים בשוק ההון קרסו?

דלק נדל"ן השקיעה בנדל"ן באירופה ובארצות הברית. קריסתה נובעת, בראש ובראשונה, מהמשבר הכלכלי העולמי של שנת 2008, שהלך והתברר במחצית השנייה של אותה שנה. כעניין של חוכמה בדיעבד אפשר לאתר איתותים מקדימים למשבר בסוף שנת 2007 ותחילת שנת 2008, אך ספק אם מישהו באמת ידע בזמן אמת לאן הדברים הולכים. דלק נדל"ן השתתפה בחגיגה הגדולה יחד עם בנקים ומשקיעים חכמים וגדולים מכל העולם, והרוויחה ממנה, בשיא, מאות מיליוני שקלים. באותה תקופה היא חילקה דיבידנדים, תגמלה את מנהליה ובוודאי גם שילמה היטב ליועציה. הפרקטיקה של מינוף השקעות הנדל"ן הללו הייתה נפוצה בכל רחבי העולם. אפילו הגרמנים השמרנים מתקשים להבין בדיעבד כיצד הם נמנעו מלהטיל בה ספק.

האמונה המוחלטת באיתנותם של נכסי נדל"ן, כאנטי-תזה לאמונה העיוורת בנכסי טכנולוגיה בלתי-מוחשיים שהביאה למשבר של ראשית שנות האלפיים, הייתה פרדיגמה רווחת. בדיעבד מסתבר שהיא הביאה ליצירתה של בועת אשראי שהתפוצצה והותירה אחריה אדמה חרוכה. דלק נדל"ן קיבלה את הפרדיגמה הזו ויצאה להרפתקה יזמית-פיננסית יחד עם רבים וטובים אחרים, ונכשלה במקום שרבים וטובים נכשלו בו. היא ניסתה לעשות את זה "בגדול" ונטלה סיכונים שמתבררים בדיעבד כגדולים בהרבה מכפי שהם נראו בזמן אמת. הסיפור הזה, לא רק שהוא אינו ייחודי בראי המשבר של שנת 2008, הוא גם אינו ייחודי בראי עולם ההשקעות והיזמות. לעיתים השקעות קורסות ומיזמים נכשלים, בוודאי אם הם נעשים בפרופיל סיכון גבוה. הדבר לא בהכרח נובע מטעות – בוודאי שלא מרשלנות – אלא מחוסר מזל. האם נוחי דנקנר ויצחק תשובה העלו בדעתם שהם יצטרכו למחוק למעלה משליש מההשקעה בקרקע למלון פלאזה לאס-וגאס? האם ניתן היה לדעת בזמן אמת שההשקעה הזו היא טעות, או שמא היא רק חוסר מזל בדיעבד?

הצגת הסיפור של דלק נדל"ן כשערורייה מקומית שנובעת מהתנהלות רשלנית ואופורטוניסטית של כל השחקנים ושומרי הסף במשק, היא קיצונית ושטחית במידה כזו שהיא צריכה לעורר חשד ומחייבת להטיל בה ספק. שוק ההון הישראלי סובל מכשלים מבניים שגורמים לניגודי עניינים שפוגעים בציבור הצרכנים, המלווים והמשקיעים, ומונעים מהשומרים והמפקחים הפנימיים שלו למלא אחר ייעודם – זו הייתה מסקנת הועדה להגברת התחרות במשק (בדוח הביניים) ללא כל קשר לקריסתה של דלק נדל"ן והיא נתמכת בעדויות רבות. העיתונות הכלכלית עשתה בשנים האחרונות עבודה מעמיקה וחשובה במיפוי ההחזקות במניות, כהונת הדירקטורים וניגודי העניינים בשוק ההון הישראלי. אולם, בסיקור הניסיון להגיע להסדר חוב בדלק נדל"ן, נראה שהשיח הציבורי נסחף לדמגוגיות ולפופוליזם.

הניסיון להסיק מסקנות כלליות מקריסתה של דלק נדל"ן מחייב נטרול (מלא) של התסכול שנובע מהכישלון העסקי שהיא גרמה ונטרול (מבוקר) של חלקו הבלתי-צפוי של המשבר הכלכלי של שנת 2008. אם לא ינוטרלו שני אלה, כמו גם הסגנון הפופוליסטי המתלהם, השיח הציבורי והמסקנות שיוסקו במסגרתו עלולים להיות שטחיים ושגויים. דוגמא טובה לכך אפשר לראות בהצעה למנוע גיוס הון על-ידי חברות שנשלטות על-ידי אדם שחברות אחרות שבשליטתו לא פרעו את מלוא חובן. הטענות הניהיליסטיות המוגזמות בדבר חדלונן של כל המערכות בשוק ההון סביב עלייתה ונפילתה של דלק נדל"ן הן דוגמא נוספת לדמגוגיה. אכן, המשקיעים המוסדיים אינם ממלאים את תפקידם בשוק ההון. הדבר משתמע מדוח הביניים של הועדה להגברת התחרות במשק וניכר היטב באישורן של עסקאות בעלי-עניין תמהות בחברות ציבוריות, לעיתים תוך אימוץ בלתי מסויג של הערכות-שווי מפוקפקות. אולם, השימוש שנעשה עד כה בסיפור הקריסה של דלק נדל"ן כדי להדגים זאת ולגלגל אחריות אל הרגולטורים, אינו מספק. גם אם המוסדיים אכן התרשלו בביצוע תפקידם בדלק נדל"ן, המשבר של שנת 2008 הוא גורם זר מתערב כה דרמטי, עד שהוא מנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלותם של המוסדיים לבין הקריסה של החברה, ואינו מוכיח, כשלעצמו, את חדלונם. דווקא במקרה הזה הציבור אינו משלם את מחיר התרשלותם של המוסדיים, אלא את מחיר המשבר הכלכלי.

דוגמא נוספת אפשר למצוא בדיון המוסרני על אחריותו האישית של יצחק תשובה להחזר החוב שדלק נדל"ן גייסה. הטענה לפיה ראוי להטיל אחריות אישית על תשובה, תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי המשקיעים המוסדיים שלא עומדים על כך,  אינה יכולה להיתמך באקסיומה הפופוליסטית והבלתי-רלוונטית "הלוואות צריך להחזיר". הרמת מסך ההתאגדות על מנת להגיע לכיסם של בעלי המניות היא פעולה חריגה, שבהפיכתה לתקדים יכולות להיות לה השפעות מרחיקות לכת על שוק ההון. ישנם מחקרים רבים אודות הנסיבות בהן ראוי לעשות זאת והעילות המתאימות לכך. כל אלה, למרבה הצער, נעדרים מהדיון הציבורי.

המשפט, כמו חיסון לשפעת שמגן מפני הנגיף של העונה שעברה, נוטה להיות רפלקסיבי ולהציע פתרונות בדיעבד כדי למנוע הישנותן של בעיות שאירעו. בוודאי ישנם לקחים ענייניים ללמוד מדלק נדל"ן, כמקרה מבחן רלוונטי, ולשפר באמצעותם את הרגולציה של שוק ההון. כך, למשל, הגמול האדיר לו זכה מנכ"ל החברה בשנותיה הטובות, שנים ספורות בלבד לפני קריסתה, מזמין בדיקה של מערכת התמריצים שניתנה לו להשיא את הערך של הפירמה בטווח הארוך. העובדה שהבנקים הצליחו לקבל תמורת האשראי שהם נתנו בטוחות טובות בהרבה מאלה שניתנו לציבור ולמשקיעים המוסדיים גם היא קוראת לבדיקה. חבל שדווקא הלקחים המעניינים שאפשר אולי ללמוד מהסיפור הזה יוחמצו, תחת ערפילי הדמגוגיה והפופוליזם.

הפוסט פורסם גם בטרקלין.

מצג שווא רשלני בדבר התחייבות או יזהר הטייקון בדבריו

חברת פיל זהב תקשורת בע"מ קרסה. מנכ"ל החברה והבעלים של 66% ממניותיה ברח מהארץ. החברה חרגה ממסגרת האשראי בסך של 500,000 ₪ שהקצה לה בנק דיסקונט, והחוב שלה לבנק עמד על למעלה מ-750,000 ₪. מעריב, שהחזיקה ב-33% ממניות חברת פיל זהב, הייתה מעוניינת שהחברה תמשיך להתקיים. מנכ"ל מעריב, רוני קליינפלד, פנה לבנק דיסקונט בדברים הבאים:

"יש לנו עניין שחברה זו תמשיך להתקיים ואנו נעשה כל מאמץ על מנת לאפשר לה זאת. אנו נבדוק בחיוב העמדת בטחונות או לקיחת אחריות לאובליגו של ח-ן החברה שמתנהל בבנק דיסקונט לישראל בע"מ… והכל במטרה לאפשר את המשך פעילותה העתידית."

חודשיים לאחר מכן שב ופנה מנכ"ל מעריב לבנק וביקש להשאיר את קו האשראי שניתן לפיל זהב וכן ביקש שהבנק יעמיד הלוואה נוספת לפיל זהב בסך של 500,000 ש"ח. כמו כן, התבקש הבנק להנפיק כרטיס אשראי לפיל זהב. זכויות החתימה בחשבון הבנק של פיל זהב שונו, וכל הוראה בחשבונה של החברה חייבה את חתימתו של מנכ"ל מעריב. חלפו שבועיים נוספים. בעקבות שיחות טלפון בין הצדדים שלח מנכ"ל מעריב מכתב נוסף לבנק ובו כתב:

"בהמשך לשיחותינו הטלפוניות ולמכתבי מיום 6.1.2002 [המכתב הנ"ל – י.ר.] הריני לאשר שמעריב עומדת מאחורי פיל זהב ובכל מקרה של שינוי בעלות על ידינו נודיע מראש לבנק ונדאג שיתרת הח-ן תתאפס. אני מודה לכבודו על הטיפול המסור בנו וכמו שכבר אמרתי לך בעבר – הסר דאגה… "

לאחר קבלת המכתב השני, העמיד בנק דיסקונט לפיל זהב הלוואה בסך של 500,000 ₪ והותיר את מסגרת האשראי על כנה. חברת פיל הזהב לא הבריאה והחוב שלה לבנק גדל. פניותיו של הבנק לחברה, שהעתק מהן נשלח למעריב, לא נענו. שנה וחצי לאחר שנשלח המכתב השני, הגיש הבנק תביעה נגד מעריב ומנכ"ל מעריב לתשלום החוב של פיל זהב שתפח לסך של 3.5 מיליון ₪ (א' (ת"א) 2047/03).

בנק דיסקונט טען בבית המשפט המחוזי כי בעוד שברור שלא נכרת בין מעריב לבין הבנק הסכם ערבות, הנתבעים יצרו כלפיו מצג שווא שלפיו מעריב תערוב להתחייבויות של פיל זהב, אך היא לא עשתה כן. לחילופין, טען הבנק, יש להסיר את מסך ההתאגדות בין מעריב לבין פיל זהב, שכן למעריב הייתה "מעורבות גדולה" בענייניה של פיל זהב.

בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו של הבנק. "בענייננו, ניתן היה לצפות מהבנק – וזו גם אחריותו – להבטיח עצמו בבטוחות מתאימות, מקום שבחר לאפשר לפיל זהב להמשיך ולחרוג ממסגרת האשראי שניתנה לה כאשר יתרת החובה הולכת ותופחת; וזאת אף שהיה מודע לכך שזמצקי, בעל השליטה בפיל זהב ומי ששימש כמנהלה, ברח לחו"ל עקב קשיים כלכליים שאליהם נקלע. ואולם, משביכר הבנק שלא לעשות כן, הוא אינו יכול להסתמך כעת ובדיעבד על אמירות עמומות והצהרת כוונות בנוגע לפרעון חובותיה של פיל זהב שניתנו לו על ידי צד שלישי – הגם שהלה מחזיק בשליש ממניות פיל זהב – שלא גובו בבטוחות של ממש ואף לא בכתב ערבות" – כך קבעה השופטת ענת ברון.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערער הבנק לבית המשפט העליון (ע"א 666/09). בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת מרים נאור, אליה הצטרפו כבוד המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין וכבוד השופט סלים ג'ובראן, הפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע כי מעריב הציגה מצג שווא רשלני כלפי הבנק בו התחייבה לפירעון חובה של חברת פיל זהב. בית המשפט נתן משמעות משפטית לדבריו של מנכ"ל מעריב כי מעריב יבדוק "בחיוב לקיחת אחריות", כי "מעריב עומדת מאחורי פיל זהב…" וכי מנהל מרכז עסקים בבנק יכול "להסיר דאגה", כמו גם לעצם קבלת האשראי וההלוואה. התנהגות זו, על פי בית המשפט, במסגרת היחסים שבין בנק מסחרי ומנכ"ל של חברה גדולה אשר מאופיינת בחובות הדדיים של גילוי מידע, הייתה בגדר הפרה של חובת הזהירות של מעריב כלפי הבנק והיוותה מצג שווא רשלני. בית המשפט סבר כי מעריב הייתה צריכה לצפות שהבנק יסתמך על מצג השווא, הבנק אכן הסתמך על מכתבי מעריב והסתמכותו הייתה סבירה. עיקר פסק הדין של השופטת נאור עניינו בדוקטרינת מצג השווא הרשלני. אולם, מעבר לצריך ציינה השופטת נאור בקצרה כי לדידה מכתביו של מנכ"ל מעריב אף עולים כדי יצירת התחייבות של מעריב כלפי הבנק לפירעון התחייבויותיה של פיל זהב.

השימוש שעשה בית המשפט בדוקטרינת מצג השווא הרשלני מוקשה בעיני. בית המשפט העליון קבע כי מעריב הציגה מצג שווא בדבר קיומה של התחייבות. משמעות הקביעה הזו היא כי מבחינה משפטית אפשר שלא הייתה התחייבות בת תוקף של מעריב, אולם בנק דיסקונט סבר כי ישנה התחייבות, ומעריב התנהגה כלפי חוץ באופן שממנו נראה שישנה התחייבות. זהו בעיני תרתי דסתרי. חוזה נכרת בהצעה וקיבול. משני הצדדים נדרשת גמירות דעת, ועל החוזה להתאפיין במידה של מסוימות. על מנת לדעת אם נכרת בין צדדים הסכם יש להתבונן באינטראקציה ביניהם מנקודת מבט אובייקטיבית, ולבחון האם מהדברים שהביע כל צד כלפי חוץ, בעל-פה או בהתנהגות, עולה כי הוא גמר בדעתו ליצור הסכם מחייב. לפיכך, אם מעריב לא גמרה בדעתה לערוב לחובותיה של פיל זהב, אולם כלפי חוץ הציג מצג אחר, והבנק גמר בדעתו לקבל ערבות ממעריב, הרי שבין הצדדים נכרת הסכם. בהעדר דרישות פורמאליות ביחס לאופן שבו נכרת הסכם ערבות, לא ניתן לומר שמעריב הציגה מצג כלפי הבנק כאילו נכרת הסכם, מבלי לקבוע שנכרת הסכם בפועל. לאור זאת, אין זה מפתיע שבית המשפט העליון הגיע (לכאורה מעבר לצריך) גם למסקנה שבין מעריב לבין הבנק נכרת הסכם ערבות.

מצגים, בעיקרם, עוסקים בעובדות ולא בהתחייבויות. כאשר צד מציג מצג לפיו הוא מתחייב לדבר מסוים, הרי שהוא מתחייב לכך בפועל. יהיה זה בלתי אפשרי עבורו לטעון שעל אף שהוא הציג מצג כאילו הוא התחייב, הוא לא התחייב בפועל. ללא העיקרון הזה לא היו יכולים להיות חוזים, שכן אם תוקף החוזה היה מותנה בדברים שבסתר ליבו של אדם, לא ניתן היה לדעת אם נכרת הסכם ולהסתמך עליו. כאשר ישנן דרישות פורמאליות באשר לאופן שבו על הצדדים לפעול על מנת שיכרת ביניהם הסכם, כמו למשל דרישת הכתב בעסקה במקרקעין, יכול צד להציג מצג לצד השני כאילו נכרת בין הצדדים הסכם, בעוד שהוא יודע שמבחינה עובדתית-משפטית לא נכרת הסכם. אולם, התנהגות כזו, כמובן, מהווה חוסר תום לב. זו הסיבה לכך שעקרון תום הלב הביא לצמצום הדרישות הפורמאליות ביחס לאופן כריתת הסכם, עד כדי ביטולן.

זאת ועוד, מתן ערבות אינו עניין של מה בכך. ערבות לחובותיה של חברה בת דורש אישור או הסמכה של דירקטוריון חברת האם. אין זה ראוי שבנקים יאחזו בדברים מעורפלים כדי לטעון שאדם או תאגיד ערב לחובותיו של אחר. מבחינה כלכלית, ראוי לחייב בנקים להחתים ערבים על כתבי ערבות מסודרים, אשר בדרך כלל אף יחולו עליהם הדרישות המחמירות הנוגעות לחוזים אחידים. כך ביחס לחברות, כך ביתר שאת ביחס ליחידים. על בית המשפט היה לתת לבנק תמריץ חזק להחתים ערבים על כתבי ערבות, ופסק דינו משיג את ההפך. אם העמדת ההלוואה וקבלת הערבות נעשו תחת לחץ, צריך היה לאפשר לבנק להסתמך על הדברים שכתב מנכ"ל מעריב לצורך פעולה ראשונית, כמו למשל העמדת חלק מסכום ההלוואה. אולם, עם שוך הסערה היה על הבנק להתעקש על כך שמעריב תחתום על כתב ערבות, ולהעמיד מולה אולטימאטום בדמות העמדת ההלוואה לפירעון מיידי. המתנה בת שנה וחצי הייתה בלתי ראויה, וניתן לומר שהיא נגועה בחוסר תום לב.

בשימוש בדוקטרינת מצג השווא הרשלני על מנת להסדיר עניין שהוא חוזי במהותו יש משום חידוש. מבחינה פורמאלית, דוקטרינות נזיקיות מקנות יותר גמישות מדוקטרינות חוזיות או תאגידיות. בעוד שדוקטרינות חוזיות ותאגידיות הן דוקטרינות בינאריות מסוג "הכל או לא-כלום" (יש חוזה – אין חוזה; מורם מסך – לא מורם מסך), הגנת האשם התורם בדיני הנזיקין מאפשרת איזון ובחירה עדינה בין כל הנקודות על הרצף שבין אחד (הכל) לאפס (לא-כלום). לפיכך, לכאורה, טומנת בחובה הדוקטרינה של מצג שווא רשלני יתרון משמעותי. במקרה פיל זהב השימוש בהגנת האשם התורם בהחלט מתבקש – העובדה שהבנק לא החתים את מעריב על כתב ערבות בצורה מסודרת מהווה אשם תורם (בשיעור ניכר) והגדלת הנזק. משכך, גם בגדר עוולת מצג השווא הרשלני לא היה ראוי לחייב את מעריב בתשלום מלוא החוב של פיל זהב כפי שעשה בית המשפט העליון.

מעבר לקושי האנליטי הקיים בעיני בפרופוזיציה לפיה צד הציג מצג כאילו הוא התחייב אך הוא לא התחייב בפועל, לדעתי די בגמישות שמקנות הדוקטרינות הקיימות להסדרת הסיטואציה הנדונה, בהן הדוקטרינות בדבר תום לב במשא ומתן ובביצוע הסכם מתחום דיני החוזים, עקרון הקטנת הנזק ודוקטרינת הרמת המסך מתחום דיני התאגידים. עם התרחקותו של המשפט הישראלי מהגישה הפורמליסטית, עוצבו גם הדוקטרינות הללו באופן שמקנה גמישות. יתר על כן, הגנה על הבנק בסיטואציה הנדונה, במקום קביעה שעל מנת לקבל ערבות על בנק להחתים את הערב על כתב ערבות (כפי שקבע בית המשפט המחוזי), משיגה תוצאה בלתי יעילה, עד כדי שראוי שהיועץ המשפטי לממשלה והמפקח על הבנקים ישקלו להסדיר את העניין בחקיקה. אולם, פסק דינו של בית המשפט העליון טומן בחובו בשורה חשובה עבור נושים של חברה בקשיים שנשלטת על-ידי בעל שליטה חזק – מצב רווח במשק הישראלי בימים אלה. ההלכה שנקבעה בפסק הדין מאפשרת לבעלי אגרות חוב לחזור לדברים שאמר בעל השליטה בחברה (ה"טייקון") אודות הקשר האמיץ בינו באופן אישי או בין חברת האם לחברה החייבת, ולטעון שגם אם לא צורף לאגרת החוב כתב ערבות, הרי שבעל השליטה יצר מצג שווא כאילו הוא או חברת האם ערבים לחובות החברה החייבת, ומשכך עליהם לשאת בחובותיה כלפי הנושים. סביר להניח שזהו המצב שראה בית המשפט העליון לנגד עיניו בקביעת ההלכה החדשה.

הפוסט פורסם גם בטרקלין. תודה לשי אורדן ודני מגן.

עוד על תזכיר חוק חשיפת פרטי משתמש וגו'

פוסט שפורסם בטרקלין.

לפני כשבועיים פרסם משרד המשפטים תזכיר חוק ששמו המוצע הוא "חוק חשיפת פרטי מידע של משתמש ברשת אלקטרונית, התשע"א-"2011. מהלך החקיקה בו החל משרד המשפטים בא על רקע קריאתו של בית המשפט העליון בפרשת רמי מור (רע"א 4447/07) לקבוע בחקיקה מסגרת נאותה לפיה יוכל אדם אשר נפגע מפרסום אנונימי לגלות את זהותו של המפרסם על מנת לעמוד על זכויותיו. שרון שקרג'י סקרה וניתחה את החוק ואת השלכותיו מעל במה זו. על אף שאני מסכים עם הניתוח העקרוני ששרון ערכה, אינני מסכים עם יישומו על תזכיר החוק ועם מסקנותיה. כפי שאסביר להלן, גם בעיני החוק מעורר מספר קשיים, אולם מטעמים אחרים.

תזכיר החוק נוקט גישה לפיה יש לאפשר התבטאויות אנונימיות מבלי שהאנונימיות תהפוך להפקר את זכויותיהם של אחרים – בעיקר בכל הנוגע ללשון הרע ולהפרת זכויות קניין רוחני. עמדה זו ראויה. אנונימיות מקדמת את חופש הביטוי. היא מאפשרת לאנשים להתבטא בחופשיות, ולתרום לשיח הציבורי מידע אשר לא היה מתפרסם אילו היה עליהם להיחשף. אולם, לצד הגנה על ביטויים אנונימיים ראויים, יש למנוע ניצול לרעה של האפשרות להתבטא באנונימיות, פן תהפוך לחסינות שבאמצעותה ניתן לפגוע באחרים ללא חשש מתביעה. לאור זאת, מציע תזכיר החוק הסדר שמאזן בין האינטרס של הדובר להישאר אלמוני מצד אחד, לבין זכותו של הנפגע לדעת מי עומד מאחורי הפרסום ולעמוד על זכויותיו מצד שני. תזכיר החוק מציע בסעיף 2 לקבוע כי פרטיהם המזהים של הגולשים באינטרנט, ככלל, הם בגדר מידע סודי, וספקי שירותי האינטרנט השונים שמחזיקים בהם לא יגלו אותם אלא אם ניתנה לכך הסכמת הגולשים או אם נדרש הדבר לפי דין או לפי צו של בית משפט. אל מול הקביעה הזו מציע תזכיר החוק הסדר לפיו מי שטוען שתוכן שהועלה לאינטרנט מהווה הפרה של זכות קניין רוחני שלו או עוולה כלפיו ("המבקש") יוכל לבקש את פרטיו המזהים של המפרסם מספקי השירותים השונים ששימשו את המפרסם, על מנת לפעול למיצוי זכויותיו.

איתור המפרסם, מבחינה מעשית, כמוהו כחיפוש בלשי. לעיתים פרטיו המלאים של המפרסם שמורים באתר (או בשירות) שבו פורסם המידע. כך, למשל, אם האתר דורש מהמפרסמים בו להירשם ולספק פרטים מזהים. אולם, ישנם מקרים בהם האתר שבו פורסם המידע אינו מחזיק בפרטיו המזהים של המפרסם, אך הוא שומר נתונים טכניים אודות המפרסם, שנמסרים כחלק מפרוטוקול התקשורת בין האתר לבין המחשב של המפרסם. נתונים אלה כוללים בעיקר כתובת IP – כתובתו של המחשב ממנו הועלה הפרסום ברשת האינטרנט – אך גם פרטים אודות הדפדפן בו משתמש הגולש, מערכת ההפעלה אשר מותקנת על המחשב שלו, האתר ממנו הגיע וכיוצא באלה. כתובת ה-IP של המפרסם הינה רמז חשוב לצורך איתורו. היא יכולה להצביע על כך שהמפרסם פעל מרשת של ארגון מסוים, ולעיתים די בכך כדי למקד את החשד באדם מסוים או בקבוצה מצומצמת. אולם, ברוב המקרים כתובת ה-IP תוביל אל ספק שירות הגישה לאינטרנט שבאמצעותו היה המפרסם מחובר לרשת. מידע כללי כזה לא יסגיר את זהותו של המפרסם, אולם הוא יאפשר למבקש לעבור לתחנה הבאה בחקירה – ספק שירותי הגישה. ספקי שירותי גישה, בדרך כלל, יכולים להתאים בין כתובת ה-IP אשר שימשה את המפרסם במועד מסוים, לבין המנוי אשר עמד מאחוריה. המנוי עשוי להיות המפרסם, אך אין זה הכרח. כך, למשל, אם הפרסום נעשה באמצעות מחשב ציבורי, כמו באינטרנט-קפה או בספריות האוניברסיטה, או באמצעות חיבור לרשת אלחוטית פתוחה, לא תהיה התאמה בין המנוי לבין המפרסם. כך או אחרת, המבקש ירצה לדעת מהי כתובת ה-IP של המפרסם, ולבקש מספק שירותי הגישה לחשוף מיהו המנוי אשר עומד מאחוריה, כדי לברר בעצמו האם זהו המפרסם. כך היה בעניין רמי מור, בו נקבע שאין בדין כיום מסגרת דיונית מתאימה לדיון בבקשה להורות לספק שירותי הגישה לחשוף את המנוי.

תזכיר החוק נוקט בסעיף 3 עמדה לפיה "נתונים טכנולוגיים" אינם מידע סודי, וספקי שירותי התקשורת יספקו אותם למבקש ככל שהם מצויים ברשותם. "נתון טכנולוגי" מוגדר על-ידי התזכיר כ"נתון טכנולוגי שהינו חלק מפרוטוקול התקשורת בין מחשבים, המסייע לאיתור של מחשב או רשת מחשבים שמהם הועלה תוכן לרשת תקשורת אלקטרונית". בכך מובדלים ה"נתונים הטכנולוגיים" מ"פרטי מידע" שנחשבים למידע סודי, וכוללים "אחד או יותר מבין הפרטים הבאים לגבי זהותו של מנוי שאותם מסר לספק שירות: שמו המלא, מענו, מספר תעודת הזהות שלו, שם חברה ומספר הרישום של חברה". התזכיר אינו מסביר את האבחנה בין "נתונים טכנולוגיים" לבין "פרטי מידע" לעניין הסודיות. אולם, ניתן להבין ממנו שחשיפת ה"נתונים הטכנולוגיים" נועדה לקרב את המבקש לגורם שידועים לו פרטיו של המפרסם, על מנת שהמבקש יוכל לפעול לחשיפת המפרסם באמצעות הדרכים שמציע תזכיר החוק – פנייה ישירה למפרסם דרך ספק השירות, או פנייה לבית המשפט שבסופה עשוי בית המשפט לחייב את ספק השירות למסור את הפרטים המזהים. תזכיר החוק ביקש, ככל הנראה, לאפשר למבקש למצות את החקירה הבלשית, כך שבסופה שייוותר בתווך שבין המבקש לבין המפרסם גורם אחד, שמחזיק בפרטיו המזהים של מי שעשוי להיות המפרסם, מבלי שזהותו של המפרסם תיוודע למנוי. הדבר נעשה בוודאי מטעמים של יעילות פרוצדוראלית, שכן אותו ספק שירות שנמצא בתווך נדרש על-פי החוק להעביר למפרסם הודעות בדבר ההליכים אשר נוקט המבקש. אולם כאן מתעוררת בעיה. מסירת ה"נתונים הטכנולוגיים", ובהם בעיקר כתובת ה-IP (אך גם נתונים אחרים), עלולה במקרים מסוימים לחשוף בפני המבקש את זהותו של המפרסם. יתר על כן, לעיתים חשיפת ה"נתונים הטכנולוגיים" כלל אינה נדרשת, שכן אתר האינטרנט (או השירות) שבו פורסם המידע הפוגעני ממילא מחזיק בעצמו בפרטים המזהים. מכיוון שיש כתובות IP שמלמדות יותר אודות מי שעומד מאחוריהן ויש כאלה שפחות, יוצר ההסדר המוצע בתזכיר אי-סימטריה ביחס למשמעות של גילוי ה"נתונים הטכנולוגיים" עבור גולשים שונים. בעיה נוספת שמעורר תזכיר החוק בהקשר הזה, נוגעת להגדרת "פרטי מידע", אשר מנוסחת כרשימה סגורה, ואינה כוללת מידע נוסף שיש בו כדי לזהות את המפרסם, כמו כתובת דואר אלקטרוני, מספר טלפון וכיוצא באלה. נראה שגם שרון שקרג'י בפוסט האמור וגם יהונתן קלינגר בפוסט שלו על התזכיר הסיקו שכתובת דואר אלקטרוני הינה בגדר "נתון טכנולוגי", אך לדעתי לא לכך כיוון התזכיר – כתובת דואר אלקטרוני הינה באופן מובהק בגדר "פרט מידע".

זאת ועוד, ההסדר שמציע התזכיר חל באופן זהה על כל הגורמים אשר תורמים לקיומה של רשת האינטרנט – ספקי שירותי גישה, ספקי שירותי אירוח (hosting), וספקי שירותי אחסון זמני (cache, הכוונה כאם היא בוודאי גם לשירותי CDN). כל אלה מוגדרים באבחה אחת כ"ספקי שירות". לדעתי, יש להבחין לעניין השמירה של "נתונים טכנולוגיים" ושל "פרטי מידע" בין מפעיל האתר וספק שירותי הגישה של המפרסם לבין יתר ספקי השירותים השונים. אין כל מקום להכניס לעניין ספקים של שירותי תשתית טכנית גרידא, כמו ספקי שירותי אחסון זמני או ספקי שירותי אירוח פאסיביים. גם הצעת חוק מסחר אלקטרוני משנת 2008 (אליה התייחסתי במקום אחר) שעסקה בין היתר באותו עניין, הותירה אותם מחוץ למשוואה. מה לאמאזון או לגוגל שעשויות לארח אתר ישראלי (בדומה למי שמשכיר נכס מקרקעין), ולמחלוקת בדבר תוכן שהועלה לאתר? בין המפרסם לבין המבקש, ניצבים, בדרך כלל, שני גורמים שלהם עניין בפעילותו של המפרסם – בעיקר אתר האינטרנט שבו פורסם התוכן הפוגעני, אך גם ספק שירותי הגישה שדרכו ניגש המפרסם אל האינטרנט. כפי שאסביר להלן, בהם יש להתמקד.

תזכיר החוק מעורר קושי מהותי נוסף, והוא חוסר וודאות לגבי חובתם ואחריותם של השחקנים השונים ברשת האינטרנט (לשיטתי – מפעיל האתר וספק שירותי הגישה) לשמור את ה"נתונים הטכנולוגיים" ואת "פרטי המידע". סעיף 5 לתזכיר מסדיר את האופן שבו יכול המבקש לבקש מבית משפט להורות על חשיפת פרטי המפרסם. "הומצאה הבקשה לספק שירות" – כך מציע לקבוע סעיף 5(ב) לתזכיר – "יודיע על כך למנוי בתוך שלושה ימים מיום המצאתה ויעביר לו העתק ממנה…" (ההדגשה שלי). סעיף 5(ג) ממשיך ומציע לקבוע ש"בתגובתו לבית המשפט יודיע ספק השירות אם איתר את פרטי המידע של המנוי [המפרסם], וכן אם הודיע לו על דבר הגשת הבקשה". האם סעיף 5 מחייב את ספקי השירותים השונים לשמור נתונים אשר יאפשרו לאתר את המנוי? נוסחו של סעיף 5, יחד עם האפשרות התיאורטית לטעון שהעובדה שספק שירות מסוים התרשל בכך שהוא לא שמר את "הנתונים הטכנולוגיים" או את "פרטי המידע" אודות המפרסם ובכך גרם לנזק ראייתי, מותירים את השאלה הזו פתוחה. בכך מגלגל התזכיר את ההכרעה בעניין אל בתי המשפט. מדובר בשאלה כבדת משקל, שרבות נכתב אודותיה, וראוי שהמחוקק הוא שיכריע בה, ולא בתי המשפט. עניין רמי מור, אשר לא היה מיוצג בבית המשפט העליון, ואולי משום כך לא טען טענות מתבקשות רבות, מראה, גם אם באופן אנקדוטלי, שראוי שבשאלות כאלה יעסוק המחוקק. לגופו של עניין, נראה כי המניע שעומד בבסיס התזכיר הוא להימנע עד כמה שניתן מהסדרה של הנעשה באינטרנט. ככלל גישה זו היא ראויה. אולם, במקרה הזה, העדר הסדרה על-ידי המחוקק עלול ליצור חוסר וודאות בנקודה מרכזית של הדין, וחוסר עקביות בנוגע לאפשרות שעומדת למי שנעשתה כלפיו עוולה באינטרנט לתבוע סעד.

כאשר מתמקדים במפעיל האתר (או השירות) שבו נמצא הפרסום הפוגעני ובספק שירותי הגישה ישנם שלושה הסדרים עיקריים אפשריים. כל אחד מהם כבר זכה לבחינה ולדיון, ולכן אסתפק בהתייחסות קצרה אליהם בלבד. הסדר אפשרי אחד הוא ההסדר לפיו אין לאתר האינטרנט שבו פורסם התוכן כל חובה לשמור נתון כלשהו אודות המפרסם ואין לספק שירותי התקשורת כל חובה לשמור את כתובת ה-IP של המנוי. בכך נמסר העניין להכרעת השוק. יהונתן קלינגר סבור כי הטלת חובה לחשוף את "הנתונים הטכנולוגיים" ובנסיבות מסוימות גם "פרטי מידע" מצד אחד, והעדר חובה לשמור אותם מצד שני, עשויות ליצור עבור ספקי השירותים השונים תמריץ להימנע מלשמור את המידע האמור. כך עלולה להיווצר למעשה אנונימיות גורפת. אולם, כמו ביחס לניתוחי תמריצים אינטואיטיביים רבים, אפשר לטעון גם ההפך – ברוב המקרים לספקי השירותים השונים ישנם תמריצים פנימיים חזקים לשמור את המידע האמור, בעיקר לצרכי בקרה, אבטחה ושליטה על איכות התוכן, עד כדי שהם ימשיכו לשמור אותו גם בהעדר חובה לנהוג כך. אולם בעיני העיקר הינו נקודת האיזון העקרונית שגלומה בהסדר. הסדר כזה קובע איזון אשר מרחיב את ההגנה על חופש הביטוי, במחיר של קיום של במות שיאפשרו ביצוע עוולות תחת מעטה האנונימיות. האפשרות של הנפגע לתבוע  תהפוך, אם כן, לאקראית לחלוטין, כתלות במדיניותם של האתר ושל ספק שירותי הגישה – מדיניות אשר יכולה אף להשתנות אד-הוק.

הסדר אפשרי נוסף הוא הסדר אשר מטיל חובה על מפעילי האתרים לשמור את כתובת ה-IP של המפרסמים בלבד, ועל ספקי שירותי הגישה לשמור את האפשרות להתאים את כתובת ה-IP לפרטי המנוי. יתרונו של ההסדר הזה הוא בכך שכדי לדעת מי עומד מאחורי הפרסום נדרש שילוב של מידע שנמצא בשני מקומות שונים, אשר רק בצו של בית משפט ניתן לקבל אותו, אך המידע יהיה קיים עבור מקרים בהם ראוי לחשוף את המפרסם. עם זאת, ההסדר הזה לא מונע ממפרסמים להשתמש במחשבים ציבוריים או ברשתות אלחוטיות פתוחות, באופן שימנע את איתורם. כפי שהסביר השופט ריבלין בעניין מור, ככל שהפרסום המעוול נעשה במתכוון, כך ממילא ינסה המפרסם לפעול באמצעים שלא יאפשרו את חשיפתו. לכן, דווקא בחלק מהמקרים בהם ראוי לחשוף את זהותו של המפרסם, לא ניתן יהיה לדעת מיהו.

פתרון נוסף הוא להטיל על אתרים חובה לשמור את פרטיהם המזהים של מי שמפרסם בהם, גם אם מבלי לחשוף זאת. פתרון כזה יאפשר בעת הצורך לדעת מי עומד מאחורי הפרסום, בפרט אם האתר ינקוט אמצעים להבטחת נכונות הפרטים המזהים שנמסרו לו. פתרון כזה, אם ישולב במבנה דומה לזה שמוצע בתזכיר, יאפשר פרסום בעילום-שם, אלא אם הוא כרוך בפגיעה שלא כדין באחר. הסדר כזה גם יוציא מהמשוואה את ספק שירותי הגישה של המנוי לאינטרנט, שממילא העניין שלו בדבר משני, ויותיר בה את רק האתר שבו הועלה הפרסום, שהוא צד מעוניין שאף מפיק רווחים מהפרסום. אולם, כפי שנאמר לעיל, הפתרון הזה מבטל את האפשרות להתבטא באנונימיות מוחלטת, מבלי שאיש ידע לעולם מיהו הדובר, ובכך מזיז את נקודת האיזון מחופש הביטוי והזכות לפרטיות של המפרסם אל זכויותיו המוגנות של הנפגע.

מהו ההסדר הרצוי? יש דעות רבות לכאן ולכאן. העיקר בעיני הוא שראוי שהחוק המוצע ישמיע עמדה ברורה בעניין. על פי דברי ההסבר לתזכיר, מחבריו אוחזים בעמדה לפיה "אין לראות ברשת האינטרנט 'עיר מקלט' המאפשרת ביצוע מעשי עוולה או הפרת זכויות מבלי לתת על כך את הדין. כנגד הזכות להתבטא ולפעול באופן אנונימי עומדת זכותו של מי שסבור כי ניזוק מהתוכן שהופץ, לגשת לערכאות לצורך מיצוי הדין ואכיפת זכויותיו (כגון הזכות לשם טוב או זכות כלכלית), זאת כשם שזכאי היה לכך בזירה שאינה וירטואלית". אם זו עמדתם, נראה שכדי להיות נאמנים לה עליהם לבחור בהסדר השלישי, אשר מבטיח שלא יהיו מעוולים אשר יתחמקו מלתת את הדין. זו גם עמדתי.

שתי הערות אחרונות. ראשית, אין זה נכון לעסוק באחריותם של ספקי שירות מבלי לעסוק בפעולות שעליהם לנקוט במקרה של תלונה על הפרה אצלם באתר. הדברים קשורים זה בזה, ואופן הטיפול בפרסום הפוגעני עשוי להשפיע על מידת הפגיעה. גם מהבחינה הזו, הצעת חוק מסחר אלקטרוני משנת 2008 טיפלה בעניין טוב יותר, וראוי לשוב אליה במקום להסדיר את הנושא באופן חלקי ובלתי ממצה. שנית, השופט ריבלין הצביע בעניין מור על כך שסדרי הדין הקיימים אינם מאפשרים, ככל הנראה, קיומו של הליך נגד צד אלמוני. סעיף 6 לתזכיר מאפשר למפרסם להתגונן בעילום-שם. לאור דבריו של השופט ריבלין, נראה כי מהלך כזה מחייב התאמות ושינויים גם בתחום הפרוצדורה.

מהפכה לפזיזים

"זהו יום חג לציבור הצרכנים במדינת ישראל" כך הכריז יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, אופיר אקוניס, בדיון שערכה הועדה בשבוע שעבר ב"תקנות ביטול עסקה". התקנות, שנכסנו לתוקפן ב-14 בדצמבר, מאפשרות לצרכנים להתחרט - להחזיר מוצרים שמחירם עולה על 50 ש"ח בתוך 14 ימים, ולקבל במקומם החזר כספי מלא. מתקין התקנות, שר המסחר והתעשייה בנימין בן אליעזר, סייר ביום כניסת התקנות לתוקף בקניון עזריאלי על מנת לבחון את רמת המוכנות ל"מהפכה הצרכנית", וכך הוא הסביר לאחד מבעלי העסקים את הגיונן של התקנות החדשות: "הרעיון הוא שאדם נכנס לחנות, קונה את מה שהוא חושב שהוא צריך, מגיע הביתה ומודד, מבין שזה לא מתאים לו ועל פי התקנות הוא יכול להחזיר ולקבל את כספו".

צודקים אקוניס ובן-אליעזר: ישנם צרכנים שהתקנות החדשות הן חג ומהפכה טובה עבורם. אלה הם הצרכנים ההססניים, הצרכנים שקונים מתוך בולמוס והצרכנים שאינם חושבים פעמיים. עבור הצרכנים האחראיים, שאינם נוהגים להחזיר מוצרים, התקנות החדשות הן חדשות רעות. מדוע?

עוסק אשר ייאלץ לקבל חזרה מוצרים ולהחזיר את מלוא התמורה ששולמה לו, ימכור את המוצרים האלה שנית, במחיר מלא כמוצרים חדשים או במחיר מופחת כמוצרים מוחזרים. בכל אחת משתי האפשרויות ייצא הצרכן האחראי ניזוק.

אם המוצר יימכר כמוצר חדש, הצרכן יחשוב שהוא קונה מוצר חדש לחלוטין אך בפועל הוא ירכוש, בניגוד לרצונו, מוצר שהוחזק על-ידי אדם אחר במשך 14 ימים. החזרת המוצר אמנם מותנית בכך שהמוצר לא נפגם ולא נעשה בו שימוש, אולם שימוש ניתן לטשטוש ונזק לעיתים נותר סמוי מהעין. אורך החיים של המוצר שהוחזר עלול להיות קצר יותר, למשל בגלל אחסון בתנאים לא נאותים או הובלה לא זהירה, והרוכש את המוצר המוחזר במחיר מלא כלל לא יידע שהוא מקבל תמורה פחותה בעד כספו.

אם המוצר יימכר כמוצר משומש במחיר מופחת, הרווח של המוכר מהמוצר המוחזר יהיה נמוך יותר. כדי לשמור בממוצע על אותה רמת רווח שהניב לו המוצר לפני כניסתן לתוקף של תקנות החדשות, יהיה על המוכר לייקר את המוצרים החדשים. כך הרווח הכולל ממוצרים חדשים וממוצרים מוחזרים יישאר כפי שהיה. אם מוצרים חדשים יהיו יקרים יותר בעקבות התקנות החדשות, הצרכן האחראי יממן את הצרכן ההססן – הוא ישלם יותר על האפשרות להחזיר את המוצר תמורת החזר כספי מלא – אפשרות שאין לו צורך בה. ניתן להציג את הנקודה הזו בדרך נוספת: תארו לעצמכם שכל מוצר אפשר היה לקנות במחיר מסוים ללא אפשרות להחזיר אותו, ובתוספת של עשרה אחוזים עם אפשרות להחזיר אותו. האם הייתם רוכשים את אפשרות ההחזרה? אם תשובתכם שלילית, התקנות החדשות אינן מטיבות עמכם.

כפי שעולה מהדברים שהשמיע שר המסחר והתעשייה בקניון עזריאלי, "תקנות ביטול עסקה" מאפשרות לקנות מבלי לבדוק בדיקה ממצה, מבלי לערוך סקר שוק, מבלי להתלבט לפני הקנייה. הן מעודדות צרכנות בלתי אחראית, ומיטיבות עם צרכנים פזיזים על חשבונם של צרכנים אחראים, שאינם נוהגים להחזיר מוצרים שרכשו.

המתמחה

לשכת עורכי הדין אמונה על בחינת מתמחים והסמכתם כעורכי דין. בחינות הלשכה אינן מאורע זניח. ככל בחינה גדולה הן יוצרות מתח וחשש, ואי-עמידה בהן עשויה לפגוע פגיעה ממשית ביכולתו של הנבחן להתפרנס ממקצועו, לצד התחושות הקשות שמלווה כל כישלון. משכך, אין זה מפתיע שסביב הבחינות קמה תעשייה ל"הכנה לבחינות". עד לפני מספר שנים נשלטה תעשיית ההכנה לבחינות הלשכה על-ידי חברת מחשבות. אולם, בשנים האחרונות קמו למחשבות מספר מתחרים. אחד מהם הוא ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, שמפיקה מערך הכנה לבחינות הלשכה תחת המותג "המתמחה". בימים האחרונים, לאחר סיום בחינות הלשכה של מועד ספטמבר 2009, מתפאר "המתמחה" בכך שהמתמחים שהתכוננו לבחינה באמצעות חומרי ההכנה שלו השיגו תוצאות טובות באופן מובהק בהשוואה ללקוחותיהן של חברות אחרות. בבחינות קודמות אף התפאר "המתמחה" שלקוחותיו נהנו מ"שאלות מתנה" - שאלות שהועברו להם לפני הבחינה והופיעו בבחינה.

ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין נמצאת בבעלות לשכת עורכי הדין. ישנו טעם לפגם ברור, אף אם רק בבחינת מראית עין, בכך שארגון שאמון על בחינות שוויוניות וטהורות מפיק רווחים מהכנת חומרי הכנה לבחינות, שנמכרים תמורת סכומים ניכרים ואינם ניתנים לכל הנבחנים. ראוי לה ללשכת עורכי הדין שתחדל לאלתר מליטול חלק בתעשיית ההכנה לבחינות הלשכה, ותספק במילוי התפקיד שנמסר לה בחוק - עריכת בחינות הוגנות וראויות.

יהיה בסדר?

"עכשיו קצת קשה לראות את זה, אבל בסוף יהיה בסדר" – זוהי הסיסמא שמובילה את מסע הפרסום הנוכחי של בנק לאומי. כף היד המנחמת של הבנק נראית מבעד למילים האלה כה רכה וידידותית, עד שאפשר לחשוב לרגע שחבר קרוב או בן משפחה עומד מאחוריה. ההסבר באינטרנט ממשיך את הנרטיב: "המצב קצת קשה? לאומי מציע לך הלוואת דיגיטל עד 80,000 ש"ח, לכל מטרה שתרצה, ללא ערבים, ללא בטחונות...". הנה: הבנק סומך עליך ומאמין בך - אל תדאג – האמן גם אתה בעצמך.

ומה אם לא יהיה בסדר?

בשנה האחרונה הזדמן לי לפגוש כמה אנשים שחשבו שיהיה בסדר. יכול להיות שהם הרגישו, כפי שהסביר לנו מסע הפרסום הקודם של בנק לאומי, שקצת כסף יכול לעשות אותם יותר מאושרים. הם החליפו את הטלויזיה, נסעו לחו"ל, ריהטו את הסלון, דיברו יותר בטלפון, ועמדו בקושי בתשלומי ההלוואה. התשלומים שלא נפרעו בזמן הלכו ותפחו. מכתבים אדומים החלו להגיע, ועימם נוספו על החוב מיני הוצאות ועלויות מנופחות. שקל הפך לשניים, כתאים סרטניים שנחלקים במהירות. אלה שנדרשו להביא ערבים, איבדו חברים ובני משפחה, ואלה שלא נדרשו להבטיח את ההתחייבות, מצאו את עצמם מגיעים להסדר תשלומים בהוצאה לפועל שלא יאפשר להם לעולם להגיע לכיסוי קרן החוב. כשהעניינים משתבשים, גם החיוך החברי של הבנק לא נראה עוד. חומה בצורה של עורכי דין שמדברים במילים מפולפלות עומדת כחיץ בין החייבים לבין מי שהיה עד לפני רגע החבר הטוב ביותר שלהם.

מסעות הפרסום של בנק לאומי נטועים היטב בתרבותנו. האושר הגדול שיביא עימו רק עוד קצת כסף הוא הכוח המניע של הקפיטליזם. צריכה מוגזמת וגלגול עלויותיה לעתיד, הם אחד מהגורמים המובהקים לשברו של החלום שבעטיו מושלכים מאות אלפי אמריקאים מבתיהם ונותרים חסרי כל, וישראלים רבים מפוטרים ממקום עבודתם.

לצד הרוח הקפיטליסטית נתברכה ישראל באתוס נוסף – תרבות ה"סמוך". באחד מנאומיו הגדולים אמר יצחק רבין ז"ל: "ה'יהיה בסדר' מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה'יהיה בסדר', אותה טפיחת כתף חברמנית, אותה קריצת עין, אותו 'סמוך עלי' הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה... אנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש'יהיה בסדר' פירושו שהרבה מאוד לא בסדר". כשבנק לאומי לא דורש כל בטוחה להבטחת ההלוואה, ולא מוודא שחייו של הלווה לא יהפכו כתוצאה ממנה לסיוט, הרבה מאוד לא בסדר. אם "עכשיו קצת קשה לראות את זה", יכול להיות שאין כל קרקע יציבה באופק, והאופטימיות המשדלת אינה אלא מקסם שווא. דבר אינו עומד מאחורי אותו "יהיה בסדר" של בנק לאומי - שיהיה הראשון להתנכר כשהדברים ישתבשו.

האם כתוצאה מההבלים המתוקים האלה יותר אנשים נוטלים הלוואות? בבנק לאומי בוודאי חושבים כך. הרווח שמסע הפרסום צפוי להניב לבנק אמור בוודאי, לכל הפחות, לעלות על עלותו - כשני מליון דולר. זוהי הראיה הטובה ביותר לכך שהגיעה העת לרגולציה של פרסומות להלוואות.

היי און גסולין

המשבר הפיננסי כפה על חברות היי-טק רבות – גדולות כקטנות - לקצץ באופן משמעותי בהוצאותיהן. הכסף ימשיך להתייקר ומי שלא יקצץ עכשיו לא יצליח לשרוד – זו הדעה הרווחת. בחברות שהמשאב העיקרי שלהן הוא אנשים, וההוצאה השוטפת הכבדה ביותר שלהן היא שכר, הדרך המהירה והיעילה ביותר לקצץ היא פיטורים: פטר עשרה אחוזים מהעובדים ותחסוך עשרה אחוזים מההוצאות השוטפות בקירוב. עבור חלק מהחברות המשבר הוא תירוץ מצויין לפטר את מי שאין עוד חפצים בשירותיו אך לא היה נעים לפטר אחרת. עבור אחרות פיטורים הן רע הכרחי. לדעתי, לפני שיוצאות חברות הטכנולוגיה במחול אחרון ופרידה, ראוי לקצץ קיצוץ רוחבי בין כל העובדים, שיחסוך אמנם מעט יחסית, אך יועיל הרבה.

במשך השנים השתרש הנוהג שחברות היי-טק מעניקות לעובדיהן כהטבה רכב חכור. מקורו של הנוהג בכלל המיסוי שאפשר להצמיד לעובד רכב לשימושו בתמורה למס נמוך יחסית. הייתה זו בעצם מעין-פרצה שאפשרה להעניק לעובדים הטבה שמוסתה בשיעור נמוך בהרבה משיעור המס השולי החל עליהם, ובכך לחסוך מס הכנסה. בשנים האחרונות הועלה שווי השימוש ברכב למס על מנת שישקף טוב יותר את שווי ההטבה. למרות העלאת השווי, הנוהג לפיו עובדי היי-טק מקבלים רכב חכור נותר על כנו.

לפי ההסדר הנפוץ בין העובדים לחברות ההיי-טק, העובד משלם את דמי חכירת הרכב (לפי סוג הרכב בו בחר) מתוך שכרו ברוטו ונושא במס החל על השימוש ברכב. בכך הוא מקבל לידיו רכב ללא כל הוצאה נוספת או טרחה הכרוכה בטיפול בו. דמי החכירה מפנימים בדרך כלל את כל ההוצאות הנלוות לשימוש ברכב למעט דלק, ובעלות הדלק – כך נהוג – נושאת החברה. זהו בעיני אתר הכרחי לצמצום.

ההשתתפות בעלות הדלק לעיתים קרובות אינה מוגבלת בסכום. החברה מזרימה דלק למיכל המכונית של העובד בשיטת "שרוף כפי יכולתך". לפיכך, רבים מהמחזיקים במכוניות ליסינג לא יחשבו פעמיים לפני "קפיצה לאילת" או לפני כל נסיעה מיותרת. מי שלא נושא במלוא עלות פעילותו לעולם לא יפעל בצורה יעילה. כך מבוזבז משאב יקר (נפט) ונוצר זיהום אוויר שלא לצורך. יתרה מכך, חברות ההיי-טק נותנות לעובדים תמריץ לנסוע במכונית ולא בתחבורה ציבורית או ברכיבה על אופניים: עובדים שבוחרים לוותר על מכונית חכורה לא מקבלים כתוספת למשכורתם את עלות הטבת-הדלק לחברה - עלות שממילא נכונה החברה להוציא עבור העובד. משכך, שני עובדים שנהנים מתנאים העסקה זהים – עובד שיבחר לממש את הטבת הרכב החכור יקבל יותר מרעהו שיוותר עליה.

אין כל סיבה שחברות היי-טק יצרו כשל שוק בהיקף השימוש בתחבורה פרטית ובהיקף צריכת הדלק. אכן, עסקת החבילה של רכב-חכור צריכה לכלול הקצבה מסוימת של דלק, שהרי העובד נושא בתשלום המס על שווי השימוש ברכב. אולם מכאן ועד עסקה של "דלק כפי יכולתך" רחוקה הדרך. ראוי שחברות ההיי-טק יקציבו לכל עובד מכסה חודשית מסוימת, 150 ליטרים בחודש למשל, שמעליה יצטרך העובד לשאת בעלות הדלק, ואם לא ינצל אותה במלואה או יוותר מראש על הטבת הרכב החכור, יקבל את השווי שלא נוצל בתוספת כסף למשכורתו. אם איכות הסביבה לא הייתה סיבה מספיק טובה לכך, הצורך להדק חגורה עכשיו בהחלט יכול להוות תירוץ.