לשנה הבאה בירושלים

רכבת סבירה לירושלים. חסרונה הוא אחד המחדלים המשונים, המרגיזים והרעים ביותר של הרשות המבצעת. רכבת ישראל, באופן כללי, לועגת מידי יום לאלפי אנשים שנאלצים להמתין לרכבות מאחרות, לסבול את הצפיפות, לעמוד בנסיעות ארוכות ולפלס את הדרך בין חיילים ששוכבים במעברים ומתחת לכיסאות. הודו זה כאן. אך בכל זאת, למרות השירות הגרוע, הרכבת מאפשרת ניידות חיונית.

ההנהגה הישראלית נמצאת בירושלים. בסיסו של שירות המדינה נמצא בעיר. משרות חשובות ואטרקטיביות מוקמו שם. אלא שהעיר אינה נגישה. כדי לעבוד בירושלים צריך לגור בירושלים. התחבורה הציבורית אליה כמעט ולא קיימת, התחבורה הציבורית בתוכה עלובה והנסיעה אליה מידי יום ברכב מסוכנת ובלתי צפויה לאור הפקקים המשתנים בעליה לעיר משער הגיא. רבים אינם מוכנים לשלם את המחיר של מגורים בעיר הקשה, העצבנית, הגזענית והנחשלת הזאת כדי לעבוד בה. לכן, על כל משרה סופר-אטרקטיבית בירושלים, מתחרים בוודאי בעיקר תושבי ירושלים, ובפרט, פחות אנשים משהיו צריכים להתחרות. המנהל הציבורי לא מאויש על-ידי הטובים ביותר בארץ, אלא על-ידי הטובים ביותר בירושלים, ופניו מיושנות, לאות ועלובות כפני העיר.

האם העדר הרכבת אינו אלא קונספירציה של תושבי העיר, שאוחזים במשרות הציבוריות הבכירות ולא רוצים שתושבי שאר-ישראל ישתלטו עליהן? זו קריקטורה מופרכת ומשעשעת. אולם, מה שבטוח הוא שהניהול הכושל (והמושחת, כך מסתמן) של פרויקט הרכבת לירושלים נעשה על-ידי הרשויות הירושלמיות, האוחזות בתרבות המקומית.

גישה נוחה לירושלים תגביר את תנועת האנשים בעיר. היא תביא לאיוש הרשויות הציבוריות על-ידי האנשים הטובים ביותר, שינהלו את המדינה בצורה הטובה ביותר. היא תסייע להפשרת הקיפאון הירושלמי ותסייע לעיר להתפתח, עד כדי שאולי היא תהפוך גם למקום מגורים סימפטי. הלוואי וישראל תתברך בברכה זו בשנה הבאה.

לוי נגד נורקייט - פרשנות

בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון לאחרונה (ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ) קבע השופט דנציגר כי: "על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם". התבטאויות מעין אלה נוטות לשמש שופטים כקרדום לחפור בו, ועל כן אין זה מפתיע שבפסק דין שניתן שבועיים לאחר פסק הדין האמור (ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון בע"מ), ציין השופט דנציגר: "לאחרונה הבעתי את דעתי לפיה כאשר לשון ההסכם היא מפורשת, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם [ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ...] ואני סבור כי דברים אלו יפים גם לעניין שבפני".

"על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות..." – במה דברים אמורים? פסק הדין בעניין אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265) שניתן באפריל 1995 שינה את ההלכה בדבר פרשנות חוזים (המעוגנת בסעיף 25 לחוק החוזים) וביטל את שיטת הפרשנות שנהגה עד אז – הפרשנות הדו-שלבית. שיטה זו מבוססת על התפיסה שהחוזה הכתוב הוא הביטוי האמין והמדויק ביותר להסכמת הצדדים, ולכן אם אפשר, יש להסתפק בו כדי להכריע את הסכסוך ביניהם. בהתאם לכך, במלאכת הפרשנות פנו בתי המשפט ראשית לחוזה הכתוב (השלב הראשון), ורק אם לא הצליחו להתחקות אחר כוונת הצדדים באמצעותו, המשיכו ובחנו את הנסיבות החיצוניות לחוזה (השלב השני).

בפסק דינו המונומנטלי בעניין אפרופים מתח השופט ברק ביקורת נוקבת על שיטת הפרשנות הדו-שלבית. לדידו פרשנות דו-שלבית אינה ממצה את האמצעים העומדים בידי הפרשן להתחקות אחר תכלית החוזה בעיני הצדדים: "לשון הטקסט צריכה להתפרש על-פי תכליתו ותכלית הטקסט נלמדת מכל מקור אמין ומתגבשת על-פי שיקול-דעתו של הפרשן באשר למשקלן היחסי של התכליות העולות מהמקורות השונים... אם אומד הדעת הוא כה קריטי בפרשנות החוזה, ואם הדבקות בו היא הפאראמטר המרכזי, האין זה חיוני לתת לשופט-הפרשן חופש (פרשני) לפנות לכל מקור אמין - בין שזו לשון החוזה ובין שאלה הנסיבות החיצוניות - כדי לעמוד מהן על אומד דעתם של הצדדים?". השופט ברק ציין כי פרשנות המסתפקת בביאור החוזה הכתוב מחייבת את הפרשן להשתמש בתפיסתו-שלו בדבר משמעות המילים הכתובות במקום תפיסתם של הצדדים עצמם. משכך, הפרשנות הדו-שלבית טומנת בחובה בהכרח יסוד אובייקטיבי העומד בסתירה למטרה הפרשנית – לאתר את כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים. זאת ועוד, טען השופט ברק, הפרשנות הדו-שלבית אינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב הדורש כי לחוזה יינתן מובן העולה בקנה אחד עם כוונתם המשותפת של שני הצדדים.

לאור ביקורת זו נקבע בעניין אפרופים כי בפרשנות החוזה יש להביא בחשבון את לשון החוזה בד בבד עם נסיבות כריתתו, ולייחס לכל מקור רלוונטי את המשקל המתאים לו בנסיבות העניין. "אכן, השלב הראשון (גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של התהליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות) ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של 'לשון ברורה' או 'לשון עמומה', עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם 'נתון' חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממיגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו כי לשון החוזה היא ברורה". אולם, אם לאחר שבחן השופט את לשון החוזה ואת נסיבותיו לא הצליח להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, אזי יהא עליו לפרש את החוזה באופן אובייקטיבי, לפי התכלית שהיו מעניקים לו צדדים סבירים ותמי-לב בנסיבות העניין.

הלכת אפרופים זכתה לביקורת רבה מצד עורכי הדין שסברו כי היא פתחה בפני בתי המשפט את האפשרות להכריע סכסוכים חוזיים כראות עיניהם ללא מגבלות הטקסט החוזי ופגעה בוודאות שבהסדרת יחסים משפטיים באמצעות חוזה כתוב. לאור זאת, החליט המישנה לנשיא חשין, במלאת עשר שנים להלכת אפרופים, לבחון אותה מחדש במסגרת בקשה לדיון נוסף בפסק דין שהכריע סכסוך שנסב על פרשנותו של חוזה - עניין מגדלי ירקות (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל): "למעלה מעשור חלף מאז באה לעולם ההלכה הקרויה בפי כל הילכת אפרופים... הלכה שהביאה עימה שינוי של-ממש - אפשר אף נאמר: מהפכה - באורח פירושם ובדרכי יישומם של חוזים. הלכה חשובה זו נפסקה במושב שלושה וברוב דעות - שני שופטים כנגד אחד - ואף שבסמוך לאחר פסיקתה נתבקש בית-המשפט לקיים בה דיון נוסף במושב מורחב, נדחתה הבקשה מן הטעם ש'אין פסק הדין מבטא גישה חדשנית או מהפכנית בפרשנות חוזה'" על אף שתשעת שופטי בית המשפט העליון שישבו במותב היו חלוקים בדעתם מי מהצדדים לסכסוך הקונקרטי צודק, הסכימו כולם כי הלכת אפרופים נכונה ונשענת על יסודות איתנים. השופט חשין טען שעל אף שההלכה עצמה נכונה, יישומה לאורך השנים על-ידי בתי המשפט – "רוחה" של ההלכה - "הרחיק לכת והביא להתערבות חריפה בחוזה שכרתו הצדדים ובכוונותיהם כפי שעלו מלשון החוזה ומראיות חיצוניות שהוצגו לבית-המשפט". השופט גרוניס שהצטרף לשופט חשין ציין: "הבעיה איננה בהלכת אפרופים עצמה, אלא באווירה שיצרה. האזהרה מפני הפיכתו של בית המשפט למעין 'צד' לחוזה, ומפני שִכְתוּב החוזה על ידי בית המשפט, ראוי לה שתהדהד מבית המשפט בקרית שמונה ועד זה שבאילת".

דיון-נוסף מגדלי ירקות, אם כן, חיזק באופן מוחלט את הלכת אפרופים, וצרף לה הערת אזהרה מפני הפעלה לא נכונה שלה והתערבות יתר בחוזים. פסק הדין הבהיר כי בפרשנות חוזה על בית המשפט לשקול את התמונה בכללותה, כפי שהיא מצטיירת מהחוזה הכתוב ומנסיבות כריתתו. על בית המשפט לבחון את כל המקורות העומדים לרשותו ולהעניק לכל אחד מהם את המשקל הראוי לו. אין לתת לחוזה הכתוב או לנסיבות כריתתו עדיפות אפריורית ומשקלה של כל ראיה ייקבע לפי עובדות המקרה הפרטניות. כפי שהסביר השופט ריבלין "בבחינת אומד דעתם של הצדדים לחוזה השופט אינו בוחן דברים שבלב. הוא מנסה לאתר את רצונם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים עת שכרתו את החוזה ביניהם, כפי שהוא משתקף ב'סיפור' שהם מספרים, מתחילתו בשלב המשא-ומתן והרקע שקדם לו ועד לסופו... אכן, החוזה הכתוב הוא פרק חשוב – לעיתים החשוב ביותר – בסיפור. אולם השופט אינו יכול להסתפק בבחינת מילותיו של החוזה. בדרך כלל, לא ניתן להעניק משמעות למילים מבלי לדעת באיזה הקשר ובאילו נסיבות נכתבו. מילים ומשפטים מקבלים משמעויות שונות בהקשרים שונים... לשון החוזה על רקע ההקשר שבו נכתבו או נאמרו הדברים, מהווה ראייה חשובה בהתחקות אחר אומד דעת הצדדים. לאותה "תחושת הבהירות" הקמה עם תחילת קריאתו של החוזה בראי הקשרו הכללי, המעידה על המשמעות האינטואיטיבית של הדברים, ישנה חשיבות... אולם "תחושת הבהירות" שנוצרת בחלל הריק עלולה להטעות... כפי שאין חולק, שצד לחוזה שעומד באופן דווקני על משמעותו המילולית, "האותיות היבשות", תוך שהוא מתעלם מרוחו של החוזה, נוהג שלא בתום לב, כך אין אנו נוהגים להתעלם באופן גורף מההקשר והנסיבות שאופפים אותו... ההליך הפרשני, כאמור, אינו אלא ניסיון להתחקות אחר אומד דעת הצדדים. לשם כך נדרש בית המשפט לראיות השונות המובאות בפניו ומייחס להן משקלות שונים המשקל שיש לייחס למשמעות האינטואיטיבית העולה מקריאת החוזה, עשוי להשתנות בין קטגוריות שונות של חוזים שונים, והוא תלוי בנסיבות המקרה הקונקרטי. במקביל עשוי גם להשתנות המשקל שיש ליתן לנסיבות שמחוץ לחוזה הכתוב...".

הנה כי כן, פסק דינו של השופט דנציגר עומד לכאורה – כפי שהוא עצמו מעיד – בניגוד להלכת אפרופים ומגדלי ירקות: "במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית... יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם". אלא שמבט קרוב יגלה כי פסק הדין דווקא עולה בקנה אחד עם הלכת אפרופים. הבחנה זו נשענת על המילים "לשון ברורה וחד משמעית". מהי "לשון ברורה"?

בעניין מגדלי ירקות כתב השופט חשין: "ידענו כולנו - במיוחד יודעים זאת עורכי-הדין המעסיקים עצמם בניסוחם של חוזים - כמה יגיעות מתייגעים צדדים ונציגיהם לעת שמנסחים הם חוזה; כמה עמלים עורכי-דין המדקדקים בכל מילה ובכל ביטוי, בכל תו ותג, בכל פסיק ונקודה; כמה ישיבות תהיינה, כמה דיונים ייערכו, כמה ויכוחים יהיו כמעט על כל פיסקה, כמעט על כל משפט; כמה טיוטות תוחלפנה בטרם יגיעו הצדדים ובאי-כוחם אל עמק השווה וינסחו חוזה מוסכם על הכל... הלשון - לשון משותפת היא לכולנו. חולקים אנו אותו מילון – מילון כתוב המונח על מדף ומילון שאינו כתוב והוא בראשנו - מילון המורה אותנו פירושן של מילים ומשמעותם של ביטויים בלשון המקובלת, בלשון בני-אדם, בשפת היומיום... דרך כלל מבינים אנו את דברו של זולתנו אף ללא תהליך מורכב של פרשנות ובלא שנידרש לנסיבות ולעקרונות-על שינחונו. ומתוך שיודעים אנו כי חוזים נכתבים אף הם בידי בני אדם כמותנו – לא עוד, שלעיתים קרובות נכתבים הם בידיהם של אנשי-משפט שלשונם היא לשוננו וניסיון וכלי-משפט שבידיהם דומים הם לכלי-משפט שבידינו – אך טבעי הוא כי ברוב המקרים, ועל יסוד הנחת מוצא כי הצדדים נתכוונו למילים, לביטויי לשון ולמשפטים כפשוטם, נוכל לפרש חוזה פלוני אף ללא תהליך פרשני מורכב".

אכן, תהליך הפרשנות בדרך כלל אינו תהליך מורכב. מילה נאמרת על ידי הדובר ומובנת מיד על ידי השומע. משפט שנכתב נקרא ומובן ללא מאמץ מיוחד. אך האם משמעות הדבר שהלשון כשלעצמה יכולה להיות "ברורה וחד משמעית"? טלו למשל את הביטוי "כוס קפה". ל"כוס קפה" תהיה משמעות שונה לגמרי בבית קפה ובחנות כלי-בית. גם המילה "קפה" תקבל משמעות שונה בחנות תבלינים ובמסעדה. יתר על כן, לעיתים נדמה שבבתי-קפה מודרניים, המילה "קפה" מכלילה מגוון כה רחב של מיני משקאות, עד כדי שהיא עצמה חסרת משמעות. דוגמא נוספת: דמיינו קבוצת חברים שיושבת להנאתה בפארק הירקון. לפתע, אחד הנוכחים אומר "בוטן". למה כוונתו? ברור, שאם הוא משתעל ומצליח בקושי להגות את המילה, הרי שהוא מסביר מה הסיבה לשיעול שתקף אותו ואולי אף מבקש עזרה. אולם, אם הוא מצביע על קערת הבוטנים ומביט בעיניו של מישהו שיושב קרוב אליה, הרי שהוא מבקש שהקערה תועבר אליו. אפשרות נוספת, מופרכת במקצת, היא ש"בוטן" הוא אחד משמות החיבה בו הוא מכנה את רעייתו, ובמילה בוטן הוא התכוון לבקש את תשומת ליבה (דוגמא זו דומה לדוגמת ה"סוס" המפורסמת של הנשיא ברק, המתייחסת לשימוש בשפה פרטית). מילים לבדן – גם מילים שנאמרות בשפה הציבורית - אומרות מעט. הן רסיסי-מידע. ההגדרה המילונית של המילים "כוס" ו"קפה" או של המילה "בוטן" – אין בה כדי למצות את מנעד ההקשרים הרחב שמעניקות נסיבות שונות לכל אחת מהן (להרחבה ראו מנחם מאוטנר "התערבות שיפוטית בתוכן החוזה ושאלת המשך התפתחותם של דיני החוזים של ישראל" עיוני משפט כט 17 (תשס"ה)). לשון לעולם תהא ברורה על רקע ההקשר בו היא נאמרת, וכפי שציין השופט ברק "בהירותה של הלשון צריכה להיקבע בסוף התהליך הפרשני ולא בתחילתו". לדברים אלה הצטרף בהסכמה, עשר שנים לאחר שנכתבו, גם המישנה לנשיא חשין, וכפי שנראה מיד, כך למעשה נהג גם השופט דנציגר בפסק-דינו.

המערער בעניין נורקייט מכר למשיבות טכנולוגיה לעיבוד בשר והתחייב להעמיד לרשותן את הידע והניסיון שלו באמצעות שירותי ייעוץ שלא יפחתו ממאה שעות בחודש. סעיף 5 להסכם הסדיר את התמורה שתשולם למערער, וקבע שמידי חודש ישולם למערער סכום שנע בין 10,000 ל-20,000 ₪ (כתלות בהתקדמות המיזם). השאלה שהתעוררה בסכסוך בין הצדדים הייתה באילו נסיבות יכולות המשיבות להפסיק את התשלום למערער. שאלה זו הוסדרה בכמה סעיפים בהסכם, שהרלוונטי לסכסוך הקונקרטי היה סעיף 5.8: "הועבר עיבוד הבשר בתחום לספק חיצוני יופסקו התשלומים לאלתר (רק במקרה שהעיבוד בטכנולוגיה שונה לחלוטין) באופן מהותי" (כך במקור).

פסק דינו של השופט דנציגר נפתח בסיפור המקרה. תחת הכותרת "רקע עובדתי" מספר השופט דניצגר על עיסוקן של החברות שהתקשרו בחוזה, על הטכנולוגיה שנמכרה ("שיטת עיבוד בשר הכרוכה בהזרקה ועיסוי, אשר מאפשרת להוסיף לבשר המעובד משקל באופן המגדיל את הרווחים בעת שיווקו") ועל הקשר בין המערער לבין הטכנולוגיה ("המערער אינו הממציא של הטכנולוגיה, אלא התאים טכנולוגיה קיימת, פיתח אותה והכניס בה התאמות ושינויים לצרכי המשיבות"). בהמשך, מפרט השופט דנציגר את טענות הצדדים, הכוללות פרטים רבים שבוודאי אינם נכללים בחוזה הכתוב. כך, למשל, המערער סיפר כי מטרתו בחוזה הייתה "להבטיח כי במקרה בו לא ייעשה שימוש כלשהו בטכנולוגיה שלו, בין אם על ידי המשיבות ובין אם על ידי ספק חיצוני, הוא יהא רשאי להעניק שירותים למשיבות (כל עוד הוא יהיה מעוניין בכך) והן תמשכנה לשלם לו". לקראת פרק ההכרעה בפסק דינו, כותב השופט דנציגר: "למעשה, מדובר בעסקת רכישה של טכנולוגיה אותה פיתח המערער ב"תשלומים" וכנגד מתן שירותי ייעוץ ופיקוח על ידי המערער. ככלל, ההיגיון המסחרי מחייב כי כאשר התמורה בגין מוצר כלשהו משולמת על ידי הרוכש בתשלומים, אין לאפשר לו להפסיק את ביצוע התשלומים רק משום שהפסיק את השימוש במוצר, אלא אם הוסכם במפורש אחרת". המילה "למעשה" מרמזת אולי שההבנה שמדובר בעסקה בתשלומים, אינה נגלית על פני הדברים מהחוזה הכתוב. נוסף על כך, כדי להבין מה נפקותה של עסקה בתשלומים, פונה השופט דנציגר אל "ההגיון המסחרי" ומוסיף בטעות מרכיב אובייקטיבי אל הפרשנות (מנהגם של צדדים סבירים בעולם המסחרי). נוסף על כך, בחשבון ההכרעה מזכיר השופט דנציגר פרטים נוספים ממעמד החתימה על החוזה ומתקופת קיום החוזה שבוודאי אינם מוזכרים בחוזה הכתוב, כמו למשל חששן של המשיבות מהיותה של הטכנולוגיה ניסיונית וכי התנהלות המשיבות בתקופת קיום החוזה "מלמדת הלכה למעשה על הלך מחשבתן של המשיבות ביחס לאופן שבו יש לפרש את סעיף 5.8 להסכם הייעוץ."

פסק הדין עושה שימוש בפרטים רבים שמצויים מחוץ לטקסט החוזי על מנת להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים. כיוון שההקשר חיוני להבנת הטקסט, לא קיימת אפשרות סבירה אחרת. לפיכך, בניגוד לאמור בו, פסק-דינו של השופט דנציגר אינו עומד בניגוד ל"כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות". ההפך הוא הנכון. המסקנה כי "לשון ההסכם ברורה וחד משמעית" היא המסקנה הסופית בפסק הדין והיא הוסקה על רקע מכלול הנסיבות. פסק-דין שעומד באמת בניגוד להלכת אפרופים ועושה שימוש אך ורק בחוזה הכתוב, היה פסק-דין קצר, שמתייחס אך ורק לטקסט החוזי, כדוגמת: "המערער טען כי יש לפרש את סעיף 5.8 כך, המשיבות חשבו כי יש לפרש אותו אחרת, מקריאת החוזה סבורני כי הדין עם המערער". שיטת פרשנות כזו, כפי שהוסבר לעיל, הייתה חוטאת לאמת, מובילה לתוצאות אבסורדיות ולעיתים אף מעניקה יתרון לצד שאינו נוהג בתום-לב.

בית המשפט המחוזי בעניין נורקייט טעה בכך שהחליט לבחון את תכליתו האובייקטיבית של ההסכם גם כאשר הייתה התכלית הסובייקטיבית ברורה. זוהי טעות גסה שחוטאת למהות הבסיסית ביותר של דיני החוזים. טעות זו צריך היה בית המשפט העליון לתקן. אולם, מכאן ועד להצגת הדברים כהסתייגות מהלכת אפרופים – הסתייגות שאיננה מבוססת – רחוקה הדרך. כפי שכתבה השופטת נאור בפסק-דינה בעניין מגדלי-ירקות: "הלכת אפרופים צריכה, לדעתי, לעמוד על כנה כפי שהיא. אנו ערים לטענות הנטענות לפיהן הלכה זו יצרה אי וודאות. טענות אלו מועלות לעיתים גם באולמות המשפטים. הייתי מציעה למבקרים לחזור ולקרוא, לראות מה נאמר ומה לא נאמר. זו הצעתי גם למבקשים לעשות שימוש בהלכה, לעתים תוך הפלגה למרחקים".