לשנה הבאה בירושלים

רכבת סבירה לירושלים. חסרונה הוא אחד המחדלים המשונים, המרגיזים והרעים ביותר של הרשות המבצעת. רכבת ישראל, באופן כללי, לועגת מידי יום לאלפי אנשים שנאלצים להמתין לרכבות מאחרות, לסבול את הצפיפות, לעמוד בנסיעות ארוכות ולפלס את הדרך בין חיילים ששוכבים במעברים ומתחת לכיסאות. הודו זה כאן. אך בכל זאת, למרות השירות הגרוע, הרכבת מאפשרת ניידות חיונית.

ההנהגה הישראלית נמצאת בירושלים. בסיסו של שירות המדינה נמצא בעיר. משרות חשובות ואטרקטיביות מוקמו שם. אלא שהעיר אינה נגישה. כדי לעבוד בירושלים צריך לגור בירושלים. התחבורה הציבורית אליה כמעט ולא קיימת, התחבורה הציבורית בתוכה עלובה והנסיעה אליה מידי יום ברכב מסוכנת ובלתי צפויה לאור הפקקים המשתנים בעליה לעיר משער הגיא. רבים אינם מוכנים לשלם את המחיר של מגורים בעיר הקשה, העצבנית, הגזענית והנחשלת הזאת כדי לעבוד בה. לכן, על כל משרה סופר-אטרקטיבית בירושלים, מתחרים בוודאי בעיקר תושבי ירושלים, ובפרט, פחות אנשים משהיו צריכים להתחרות. המנהל הציבורי לא מאויש על-ידי הטובים ביותר בארץ, אלא על-ידי הטובים ביותר בירושלים, ופניו מיושנות, לאות ועלובות כפני העיר.

האם העדר הרכבת אינו אלא קונספירציה של תושבי העיר, שאוחזים במשרות הציבוריות הבכירות ולא רוצים שתושבי שאר-ישראל ישתלטו עליהן? זו קריקטורה מופרכת ומשעשעת. אולם, מה שבטוח הוא שהניהול הכושל (והמושחת, כך מסתמן) של פרויקט הרכבת לירושלים נעשה על-ידי הרשויות הירושלמיות, האוחזות בתרבות המקומית.

גישה נוחה לירושלים תגביר את תנועת האנשים בעיר. היא תביא לאיוש הרשויות הציבוריות על-ידי האנשים הטובים ביותר, שינהלו את המדינה בצורה הטובה ביותר. היא תסייע להפשרת הקיפאון הירושלמי ותסייע לעיר להתפתח, עד כדי שאולי היא תהפוך גם למקום מגורים סימפטי. הלוואי וישראל תתברך בברכה זו בשנה הבאה.