תירה בו, תירה בו

'המג"ד אמר לי 'תירה בו, תירה בו' - כך העיד החייל שירה כדור גומי מטווח אפס בפלשתינאי כפות. קראתי ונזכרתי בשיר המצויין של הבילויים "תנשב הרוח". אפשר להאזין במייספייס של הלהקה.

תנשב הרוח
מילים: ימי ויסלר
לחן: הבילויים

תנשב רוח תנשב
העצים מרכינים את ראשם
השמיים אותם השמיים
ואין כל סימן למטר

תישן ילד תישן
שאלות זה דבר מסוכן
הם היו רחוקים מהעיר
זה טיפה מסובך להסביר

תאחז בזה
אנחנו ניסינו מאוד
כיסינו את כל החורבות
שינינו את שמות הרחובות
ניסינו מאוד
היסינו שמועות
כשבעצם קיווינו לשיר עם אבינו
סובב לו סובב הפינג'אן
תאחז בזה

נכון ילד נכון
שאכלנו אותם בלי לימון
שסגרנו אותם בפסנתר
בזמנו זה נראה מסתבר

נכון ילד נכון
שנכנסנו על זברות לכפר
לא עשינו את זה מרצון
זה היה המ"פ שאמר

תאחז בזה
אנחנו ניסינו מאוד
כיסינו את כל החורבות
שינינו את שמות הרחובות
ניסינו מאוד
ניקינו כתובות
כשבעצם קיווינו לשיר עם אבינו
סובב לו סובב הפינג'אן
תאחז בזה

נכון ילד נכון
שהחזקתי אותה מאחור
זה היה לצרכי בטחון
כשעברנו עליה בתור

נכון ילד נכון
שלקחנו אותה אל החול
שנתנו לה את שתחפור
בזמנו זה נראה פתרון

תאחז בזה
אנחנו ניסינו מאוד
כיסינו את כל החורבות
שינינו את שמות הרחובות
ניסינו מאוד
היסינו שמועות
כשבעצם קיווינו לשיר עם אבינו
סובב לו סובב הפינג'אן
תאחז בזה

לא ל-iPhone

חמש סיבות טובות מדוע לא לרכוש iPhone - צוטט בלינמגזין.

מידת הוודאות

השאלה המדאיגה ביותר בעיני סביב עסקת השבויים היא מה הייתה מידת הוודאות שבה ראשי קהילית הביטחון וראש הממשלה ידעו מה עלה בגורלם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב זכרם לברכה. אני חושש שכולם ידעו שהם מתים. כולם ידעו, כי הרב הצבאי הראשי החל בהליכים (שהופסקו) להכרזתם כחללים. כולם ידעו, כי כולם אמרו שתשעים ותשעה אחוזים שהם מתים. כולם ידעו, אבל לאף בכיר באגף הבטחוני של ההנהגה – מראש הממשלה, דרך שר הביטחון ועד צמרת צה"ל וקהיליית המודיעין - לא היה האומץ ולא הייתה האחריות להישיר מבט למשפחותיהם ולעם ישראל ולומר: "למרבה הצער, הם מתים. האמינו לי, מהמידע שבידינו התשובה ברורה. זו צריכה להיות נקודת המוצא למשא ומתן, ולאופן שבו מעריך עם ישראל את התמורה הראויה בעסקת חילופים. אין בליבי ולו ספק קל בכך".

שאלת גורלם של אודי ואלדד לא הייתה שאלה במטאפיזיקה. ככל שאלה, הייתה זו שאלה של הערכת הסתברויות. לעולם אין וודאות מוחלטת. האם המחשב עליו אני מקליד הוא אפור? אפשר להשיב על כך "כן", ואפשר להשיב על כך "תשעים ותשעה אחוז שכן". התשובה האחרונה תהיה בטוחה יותר. אלא שמנהיגים, מתוקף תפקידם, נאלצים לקבל החלטות רציונאליות בתנאים של חוסר וודאות. עליהם להיות נחרצים. זהו הקושי והאתגר שמוטל עליהם. זו הסגולה שבה ניחנו.

במקרה הזה, אני חושש שהוודאות הייתה רבה מאוד, והאומץ שנדרש כדי להחליט לא היה גדול מהאומץ הדרוש בדרך כלל ממנהיגי מדינת ישראל. על שופט מוטלת האחריות להחליט ליטול מאדם את חירותו לעולם כאשר אין ספק סביר שהוא רצח, לא כאשר הדבר ברור בוודאות מוחלטת. אכן, כפי שהראו כהנמן וטברסקי במחקריהם המונומטליים, בני האדם נוטים להפריז במשקלן של הסתברויות נמוכות. אלא שהיכולת להתעלות מעל הכשל הזה, ולתפקד היטב בעולם של ספק, היא דרישת סף מכל מתמודד על תפקיד הנהגה.

ההחלטה לא לקחת אחריות ולא לומר באומץ מה עלה בגורלם של אודי ואלדד היא מופע נוסף של התרבות הרעה של הממשלה הנוכחית, שבאופן מקיאבליסטי שמה לנגד עיניה מטרה אחת: לשרוד. מי שרק רוצה לשרוד אינו פועל, אינו מדבר ובוודאי אינו נוטל סיכון כשצריך. הוא נשאר במקום. הוא מתכופף מהר. ההבראה מהבינוניות ומהעדר הסמכות תהיה האתגר הגדול ביותר בעידן הממשלה הבאה.

הצעת חוק מסחר אלקטרוני

בשבוע הבא תידון בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת "הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח-2008". הצעת החוק באה להסדיר שני תחומים עיקריים: החלק הראשון של ההצעה (פרקים ג' ו-ד') עוסק ב"היבטים שונים של שימוש במסמכים אלקטרוניים במהלך פעילות מסחרית", ואילו חלקה השני (פרק ה') דן באחריות ספקי שירותי אינטרנט למידע שמתפרסם ברשת ולסודיות המשתמשים. בין החלק השני לבין "מסחר אלקטרוני" אין כל קשר וההחלטה למקם אותו דווקא תחת הצעת החוק הזו אינה ברורה.

בעוד שהחלק השני של ההצעה מצוי בלב השיח המשפטי בתקופה האחרונה (סביב חוק הטוקבקים למשל), החלק הראשון של ההצעה, שעשוי להשפיע מאוד על חיי המסחר ועל החיים באינטרנט בישראל כמעט לא זכה להתייחסות.

סעיף 4 להצעת החוק, הוא לב החלק הראשון של ההצעה, קובע, בסעיף-קטן (א) כי "פעולה משפטית, לרבות כריתת חוזה, יהיה לה תוקף גם אם נעשתה באמצעות מסמך אלקטרוני". סעיף-קטן (ב) מצמצם את הקביעה הגורפת וקובע כי הוראה זו לא תחול על דברי החקיקה המנויים בתוספת השנייה לחוק. התוספת השנייה מונה שורה ארוכה של עסקאות, בהן, למשל, התחייבות לעסקה במקרקעין, עסקת שליחות, תיווך, עסקה ביחידת נופש, הלוואה וערבות. המונח "מסמך אלקטרוני" מוגדר בסעיף 2 להצעה ועיקרו באפשרות לשמור ולאחזר את המסר באופן שלא ישנה את תוכנו.

סעיף 4(א) המוצע הוא סעיף משונה. הוא אינו עולה בקנה אחד עם דיני החוזים בישראל, כפי שהתגבשו בחקיקה ובפסיקה. החקיקה האזרחית ממעטת להגדיר פורמליסטיקה הכרחית כדי ליתן תוקף לפעולות משפטיות. היא עוסקת בצורה רק במקום בו אינטרסים חשובים מחייבים זאת (צוואה, חוזה לעסקה בקרקעין וכו'), וגם אז, בשנים האחרונות, נוטות דרישות הצורה להישחק (מנחם מאוטנר "התערבות שיפוטית בתוכן החוזה ושאלת המשך התפתחותם של דיני החוזים של ישראל", עיוני משפט כ"ט (תשס"ה) 17).

חוזה יכול להיכרת בכל דרך – בכתב או בעל-פה, בתשלום בקופה, בשיחת טלפון ובלחיצת יד. הצורה אינה משפיעה על תוקפו, כל זמן שמבחינה מהותית נפגשו רצונותיהם של הצדדים. לפיכך, גם ללא סעיף 4(א), לפעולה משפטית, לרבות כריתת חוזה, יהיה תוקף אם נעשתה באמצעות מסמך אלקטרוני. אם כך, מה מוסיף הסעיף? הוא עלול להוסיף התדיינות מיותרת בשאלה האם כלל ההן משמיע לאו, קרי, האם פעולה משפטית שבוצעה באמצעים טכנולוגיים שאינם נכנסים לגדר "מסמך אלקטרוני" תהא תקפה. אפשר לחשוב, למשל, על צ'אט בתוכנת מסרים מיידיים או בעולם וירטואלי (כמו second-life או lively - העולם הוירטואלי החדש מבית גוגל) בו כורתים ביניהם שמעון וראובן חוזה. שיחה כזו, בדרך כלל, אינה נשמרת באופן שמונע את שינויה (ועל כן אינה "מסמך אלקטרוני"). הדבר דומה לכריתת חוזה בין זרים באמצעות הטלפון. הקביעה כי אין זו פעולה משפטית תקפה ומחייבת, שכן היא לא בוצעה באמצעות מסמך אלקטרוני, תרוקן מתוכן אינטראקציות חשובות בין אנשים, ותהפוך אזורים שונים ברשת לעולמות פרוצים של כזב, על אף שנרקמים בהם קשרים אמיתיים בין אנשים אמיתיים.

הנה דוגמא נוספת להתפלפלות מיותרת שעולה מכך שפועלו של סעיף 4 אינו מוגדר היטב. סעיף-קטן (ב) מגדיר, כאמור, פעולות שלא יהיו תקפות אם יבוצעו באמצעות מסמך אלקטרוני. טלו, למשל, התחייבות לביצוע עסקה במקרקעין. האם התחייבות כזו בצ'אט (לא-מסמך-אלקטרוני) תהיה תקפה, ובדואל (מסמך אלקטרוני) לא? מובן שלא לכך התכוון המחוקק.

למרות זאת, יש בחלק הראשון של הצעת החוק גרעין חשוב, שעלול להיבלע מאחורי סעיף 4 בנוסחו הנוכחי. חלק גדול מההתקשרויות באמצעים אלקטרוניים נעשות בהודעות כתובות. חוזים כתובים, בדרך כלל, משמשים ראייה חזקה לאומד דעת הצדדים. למרות זאת, משרד המשפטים סבור שבנסיבות מסוימות, הודעות אלקטרונית אינן נחרצות מספיק כדי ללמד על גמירות דעתו של העומד מאחוריהן. לפיכך, אליבא דמשרד המשפטים, ישנן עסקאות שאינן יכולות להתבצע במסר אלקטרוני. כזוהי לדעתו, למשל, עסקת הלוואה, שאינה יכולה להיסגר בלחיצה על "send" - לכאורה כלאחר-יד. הקביעה כי עסקאות מסויימות אינן יכולות להתבצע במסרים אלקטרוניים הינה, כאמור, פועלם של סעיף קטן (ב) והתוספת השנייה, וזהו בעיני לוז הצעת החוק.

לדעתי, ההסדר בסעיף 4(ב) ובתוספת השנייה לחוק פגום בשני היבטים – פורמאלי ומהותי. מן ההיבט הפורמאלי, ככל שהמחוקק מעוניין להגן על אינטרסים מסוימים באמצעות קביעת דרישות צורה מחוזים בתחומים שונים, כדאי שיעשה זאת בצורה מפורשת בצידו של דבר החקיקה הרלוונטי. אם התחייבות לעסקה במקרקעין אינה יכולה, לדעת המחוקק, להיעשות במסר אלקטרוני, ראוי שהדבר יצוין בחוק המקרקעין. הסדרה כזו תהיה ברורה יותר ונוחה יותר למשתמש. מי שירצה לדעת כיצד לערוך חוזה שליחות, הלוואה או ערבות, יוכל להסתפק בחוק הרלוונטי, מבלי לחפש בדברי חקיקה אחרים.

מן ההיבט המהותי, התוספת השנייה מעוררת את התחושה שמשרד המשפטים הטיל דופי באמצעי תקשורת מצויין, באבחה אחת וללא כל הסבר. מדוע יש למנוע כריתת חוזה שליחות במסמך אלקטרוני? ומה באשר להתחייבות לעשות עסקה במקרקעין? מה ההבדל בין התחייבות כזו על-פה (בשיחת טלפון למשל) לבין התחייבות כזו בדואל? מה הפגם או החסר בפעולה באמצעים אלקטרוניים? מהו החשש?

בטוחני שישנה מחשבה מאחורי כל דבר חקיקה שמנוי בתוספת השנייה, ושהכללתו של כל סעיף נובעת מאינטרסים שונים הכרוכים בפעולה המשפטית הרלוונטית. למחשבה הזאת צריך להינתן ביטוי ברור, מפורש וקוהרנטי, בהקשר הפרטני של אותו דבר חקיקה. ככל שראוי, לדעת משרד המשפטים, להגן על אינטרסים מסוימים, יש להגדיר מפורשות מהם אותם אינטרסים, ולהגן עליהם באופן אפקטיבי, תלוי-הקשר. כך למשל, אם משרד המשפטים חושש מכך שדואל אינו מאפשר זיהוי וודאי של הנמען והשולח, ושחוזי שליחות מחייבים זיהוי וודאי, עדיף שיאמר זאת ויקבע דרישות-צורה ברורות בחוק השליחות (חתימה - רגילה או אלקטרונית - על החוזה למשל). הפסילה הגורפת - לא ייעשו חוזי ערבות, הלוואה, שליחות וכו' באמצעי אלקטרוני - פוגעת פגיעה קשה ומוגזמת בחופש החוזים, ועלולה לסרבל את חיי המסחר. דרישות צורה ברורות ומצומצמות ככל האפשר יאפשרו הגנה על אינטרסים ראויים ויחסכו את הצורך להתאים את ההסדר לכל אמצעי טכנולוגי חדש, ולסווג בשני משפטים את המגוון העצום של כלי-תקשורת שמציעה הטכנולוגיה היום ושתציע בעתיד.

לדעתי, סעיף 4 במתכונתו הנוכחית מעורר שאלות יותר משהוא מספק תשובות. הוא מגלה חוסר אמון תמוה באמצעי תקשורת שהשימוש בהם רווח, ולוקה בקשיחות שעלולה ליצור פער בין ההגדרות המשפטיות לבין החיים.

סוכת אבלים

שוטרי מג"ב הורו לבני משפחת המחבל שביצע אתמול את הפיגוע הנורא בירושלים, בו נרצחו שלושה בני אדם ונפצעו עשרות, לפרק את סוכת האבלים שהחלו להקים סמוך לביתם. החלטה זו נוספה על ההחלטה לשלול את זכויותיהם של בני המשפחה בביטוח הלאומי.

המחבל היה אזרח המדינה. כך אולי גם בני משפחתו. גם אם נניח שהצורך בהרתעה מהווה עילה להחמיר עם מי שפשע, אינני מבין במה חטאה המשפחה. הנה, ללא משפט ואולי אף מבלי שנעברה עברה, שופכת המדינה את חמתה על חפים מפשע, ללא רסן. אין המשפט הפלילי אוסר להתאבל על רוצח, מנוול ככל שיהיה, ובמדינה דמוקרטית, מה שאינו אסור - מותר.

פעולה רעה שכזו אינה מראה את עוצמתה של המדינה, אלא חושפת את חולשתה. הסנקציות המשונות - איסור על מנהגי אבלות ושלילת הזכויות לביטוח לאומי - שאינן לפי חוק, מדגישות את חוסר האונים והתסכול. מישהו היה מעלה על דעתו לנהוג כך עם משפחתו של ברוך גולדשטיין? או משפחתו של יגאל עמיר?