מידת הוודאות

השאלה המדאיגה ביותר בעיני סביב עסקת השבויים היא מה הייתה מידת הוודאות שבה ראשי קהילית הביטחון וראש הממשלה ידעו מה עלה בגורלם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב זכרם לברכה. אני חושש שכולם ידעו שהם מתים. כולם ידעו, כי הרב הצבאי הראשי החל בהליכים (שהופסקו) להכרזתם כחללים. כולם ידעו, כי כולם אמרו שתשעים ותשעה אחוזים שהם מתים. כולם ידעו, אבל לאף בכיר באגף הבטחוני של ההנהגה – מראש הממשלה, דרך שר הביטחון ועד צמרת צה"ל וקהיליית המודיעין - לא היה האומץ ולא הייתה האחריות להישיר מבט למשפחותיהם ולעם ישראל ולומר: "למרבה הצער, הם מתים. האמינו לי, מהמידע שבידינו התשובה ברורה. זו צריכה להיות נקודת המוצא למשא ומתן, ולאופן שבו מעריך עם ישראל את התמורה הראויה בעסקת חילופים. אין בליבי ולו ספק קל בכך".

שאלת גורלם של אודי ואלדד לא הייתה שאלה במטאפיזיקה. ככל שאלה, הייתה זו שאלה של הערכת הסתברויות. לעולם אין וודאות מוחלטת. האם המחשב עליו אני מקליד הוא אפור? אפשר להשיב על כך "כן", ואפשר להשיב על כך "תשעים ותשעה אחוז שכן". התשובה האחרונה תהיה בטוחה יותר. אלא שמנהיגים, מתוקף תפקידם, נאלצים לקבל החלטות רציונאליות בתנאים של חוסר וודאות. עליהם להיות נחרצים. זהו הקושי והאתגר שמוטל עליהם. זו הסגולה שבה ניחנו.

במקרה הזה, אני חושש שהוודאות הייתה רבה מאוד, והאומץ שנדרש כדי להחליט לא היה גדול מהאומץ הדרוש בדרך כלל ממנהיגי מדינת ישראל. על שופט מוטלת האחריות להחליט ליטול מאדם את חירותו לעולם כאשר אין ספק סביר שהוא רצח, לא כאשר הדבר ברור בוודאות מוחלטת. אכן, כפי שהראו כהנמן וטברסקי במחקריהם המונומטליים, בני האדם נוטים להפריז במשקלן של הסתברויות נמוכות. אלא שהיכולת להתעלות מעל הכשל הזה, ולתפקד היטב בעולם של ספק, היא דרישת סף מכל מתמודד על תפקיד הנהגה.

ההחלטה לא לקחת אחריות ולא לומר באומץ מה עלה בגורלם של אודי ואלדד היא מופע נוסף של התרבות הרעה של הממשלה הנוכחית, שבאופן מקיאבליסטי שמה לנגד עיניה מטרה אחת: לשרוד. מי שרק רוצה לשרוד אינו פועל, אינו מדבר ובוודאי אינו נוטל סיכון כשצריך. הוא נשאר במקום. הוא מתכופף מהר. ההבראה מהבינוניות ומהעדר הסמכות תהיה האתגר הגדול ביותר בעידן הממשלה הבאה.