סיווג בטחוני

מדוע לא עורכים למשפחת גולדווסר ולמשפחת רגב סיווג בטחוני, כמו לכל נערה שמתגייסת לחיל המודיעין, מחתימים אותם על התחייבות מפורטת לסודיות, ומשכנעים אותם באמצעות החומר המודיעיני (או פרפראזה שלו) שיקיריהן אינם בחיים?

אתיקה והעתירה לשחרור גלעד שליט

זכותם של נעם ואביבה שליט לעשות כל שביכולתם כדי להביא לשחרור בנם מהשבי, וכל זמן שהוא בשבי לשמור את העניין בלב השיח הציבורי. עתירה לבג"ץ, מבחינתם, היא צעד מתבקש. הסכם הרגיעה עם הפלשתינאים הוא כנראה הזדמנות קונקרטית להושיע את גלעד, ולהביא את הטרגדיה הנוראה והארוכה-מידי לסוף טוב, סוף סוף. בג"ץ הפך בעשרים השנים האחרונות לבמה טובה לכל זעקה ותסכול, עבור כל מי שדבר על ליבו, משרים וחברי כנסת וכמעט עד לצבי הישראלי. ברגע הזה בג"ץ אינו אלא אמצעי נוסף להכות על הברזל הרותח.

מעבר לכותרת בעיתון, לגופה של העתירה, סביר להניח שגם אם אכן ההסכמות שמתגבשות עם החמאס בימים אלה אינן כוללת את שחרור גלעד – הנחה שהעתירה מבססת על התייחסויות שעלו בתקשורת – בג"ץ לא יתערב בתוכנן. אפילו נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, אבי "הכל שפיט", כתב פעם "ייתכן כי על ההחלטה לעשות שלום או לצאת למלחמה אין מקום להפעיל את הכללים הרגילים של תורת שיקול הדעת המינהלי. במקרים חריגים אלה תידחה העתירה, לא בשל העדרה של נורמה משפטית, אלא משום העדרה של נורמה אוסרת וקיומה של נורמה מתירה, כלומר בשל העדר עילה. הפעולה אינה בלתי שפיטה. הפעולה היא שפיטה וחוקית." אם כך בעידן התזה הברקית, כך ביתר שאת בעידן האנטי-תזה שמתגלה אט אט בבית המשפט שלאחר פרישתו. משכך, טענתה של משפחת שליט שהסכם רגיעה שאינו כולל את שחרורו של גלעד שליט אינו סביר, בוודאי תדחה, כמעט כלאחר יד.

טענה נוספת שהעלתה משפחת שליט היא שהחלטת ועדת השרים לענייני בטחון לאומי לשאת ולתת עם ארגוני הטרור הפלשתינים נסמכה על ההנחה שהסדר כזה יכלול את שחרורו של גלעד שליט. "ועדת השרים הוטעתה אפוא משנמסר לה מצג-שווא, ואין תוקף לאישור שנתנה להשלמת המשא-ומתן להסדר הרגיעה" – כך טוענת העתירה. טענה זו, המצביעה על חריגה של נציגי המדינה מהסמכות שהוקנתה להם, מעט חזקה יותר. אולם, העובדה שאיש מהשרים החברים בוועדה לא פצה פיו והלין על ההסתכם שהתגבש, מראה לכאורה את ההפך. משא ומתן מחייב, מטבעו, גמישות. ייתכן שבדיון בוועדת השרים לענייני ביטחון לאומי, לפני סבב המשא ומתן האחרון, עוד סברו השליחים שיצליחו לעמוד על המקח ולהביא לשחרור גלעד, נוסף להפסקת ירי הטילים על הדרום. אלא שהסמכות שהוקנתה להם לא הותנתה בכך. הוכחת ההפך, בבית משפט, תהא משימה קשה.

הטענה המהותית האחרונה של משפחת שליט היא שראש הממשלה הבטיח להם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שלא ייחתם הסכם רגיעה עם החמאס שאינו כולל את שחרור בנם. משכך, חתימה על ההסכם, לטענתם, מהווה הפרת התחייבות שלטונית. במישור המשפטי, גם טענה זו אינה טענה חזקה בעיני. המשפט הציבורי קבע תנאים כה רבים להתקיימותה ולהוכחתה של הבטחה שלטונית מחייבת, שספק אם בנסיבות מעין אלה תצליח משפחת שליט להרים את הנטל. כך, למשל, הבטחה שלטונית תהא מחייבת רק אם נציג המדינה התכוון שלדבריו יהיה תוקף משפטי מחייב, וחזקה שהרשות אינה פועלת באופן שיכבול את שיקול דעתה העתידי. יתרה מכך, גם אם התחייבה המדינה בהתחייבות מחייבת, ביכולתה לחזור בה מהבטחתה אם צרכי ציבור חיוניים מחייבים זאת. כך בעולם המשפט. אולם, טענתה האחרונה של משפחת שליט הינה טענה מעניינת במישור האתי. היא חושפת היטב דבר בלתי-מפתיע בהתנהלותם של מנהיגי המדינה.

אני מאמין לנועם ולאביבה שליט שראש הממשלה הבטיח להם בצורה מפורשת שלא יהיה הסכם רגיעה עם החמאס ושהלחץ על הרצועה יימשך עד אשר ישוחרר בנם. קל מידי לדמיין קריקטורה של הפגישה בין נועם שליט לראש הממשלה. לאחר כרבע-שעה של המתנה ניגש אל נועם אחד מהשיבוטים של שולה זקן. "מר שליט, בבקשה. ראש הממשלה מחכה לך". הדלת בלשכה נפתחת. אולמרט קם לקראתו. "תודה שבאת נועם. מה שלום אביבה? והילדים? בוא. שב." השניים מתיישבים. עיניו של אולמרט כמעט נעצמות. ואז, כאילו אחזו שד, הוא קופץ בכסאו ואומר: "המשא ומתן עם החמאס מתקדם. הסגר שהוטל על הרצועה עושה את שלו. החמאס מחפש את הדרך החוצה. שחרורו של גלעד קרוב מאי פעם. לא יהיה הסכם עם החמאס מבלי שגלעד ישוחרר". ראש הממשלה אולי אפילו מכה באגרופו על השולחן. אחרי כמה דקות הפגישה מסתיימת. נועם מאמין. הוא מתקשר מיד לאשתו ומספר לה על דבריו המעודדים של ראש הממשלה. גם היא מאמינה. זיק של תקווה מלווה אותו בדרך הארוכה מירושלים למצפה הילה.

בצד השני של השולחן הדברים נראים אחרת. מילים ועוד מילים. עוד שריפה שכובתה. גם פגישה עם הורים לחייל שבוי היא רגע פוליטי. אולי בגלל האהדה הציבורית לה הם זוכים. אולי כי הכל פוליטי. וציני. כל כך ציני. זה לא רק אולמרט. לשם התפתחה האתיקה הציבורית של מנהיגי המדינה. כך הם תופשים את הבוחרים הרגילים שניצבים למטה, למרגלות ההר, ואת תוקפן של המילים שמכוונות אליהם. אפשר לומר הכל.

ייפוי כוח

"...מה שמצדיק יותר מכל
את החלום, את היאוש הגדול,
את הידיעה שאין כל הצדקה
ואת חיפושה מחדש כל דקה,
את ההתפעמות ואת המועקה,
מה שמצדיק יותר מכל,
מה שמצדיק את היאוש הגדול,
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת..."

מתוך "ייפוי כוח" / דוד אבידן

תעלת השלום

ידיעה קטנה ב"הארץ" של סוף-השבוע מספרת שבעוד כשלושה שבועות צפוי נשיא צרפת, מלווה באשתו הבולטת ובפמליה גדולה, לקפוץ לביקור קצר במזרח התיכון כדי לדרוש בשלומו של ידידו, שמעון פרס. השניים, כך כתוב בידיעה, ידלגו יחדיו לממלכת ירדן השכנה, ויחד עם מלך ירדן יחנכו את פרויקט "תעלת השלום" לחיבור הים האדום וים המלח.
חזון "תעלת השלום", גלגולו הנוכחי של פרויקט "תעלת הימים", נישא על-ידי שמעון פרס מזה שנים רבות, בעוצמות שונות. אל היוזמה הצטרף בשנים האחרונות איש העסקים יצחק תשובה. תשובה איגד סביבו, כך דיווחו העיתונים לפני כשבוע, שורה של אנשי עסקים שהסכימו להשקיע בפרויקט. רשימת השמות אינה מפתיעה. זוהי אותה חבורה קטנה של אוליגרכים-תוצרת-ישראל שכל תזוזה שלנו בחיי היום-יום – קנייה בסופרמרקט, תדלוק המכונית, שיחה בטלפון וכו' – מעבירה כסף לכיסם. הללו רוצים - ובדומה לכל פרה חולבת אחרת שהצמיחה הארץ, בוודאי גם יקבלו – נתח מהרווחים האדירים שהם צופים שיניב הפרויקט. רצונם להניע את הפרויקט ברור מאליו. גם רצונה של שורה ארוכה של אנשי ציבור לכהן במועצת-חכמי-תעלת-הימים ולהתמקם קרוב לשפת-התעלה, מובן היטב. מנקודת מבטם של אלה, רשויות המדינה, "הבירוקרטיה", בוודאי אינן אלא בלם שערורייתי שמרחיק את העתיד הטוב.
אלא ששמעון פרס כבר לימדנו היטב שחזון לחוד ומציאות לחוד. בהחלט ייתכן שתעלת הימים תהיה הצלחה כלכלית כבירה, שתצדיק את שילוש מספר חדרי המלון בארץ, תאפשר ייצור אנרגיה ירוקה ומים חיים, תציל את ים המלח הגווע, תביא שגשוג אל המדבר ושלום אל המזרח התיכון. אולם, מכיוון שבינתיים כל אלה הן סיסמאות שלא מגובות בעובדות, בסקרים ובמחקרים, באותה מידה ייתכן גם ההפך. התערבות כירורגית בבטן כדור הארץ איננה עניין של מה בכך. האם יהיה זה בטוח לשלב את האקולוגיה של ים-סוף עם זו של ים המלח? האם יסבול השבר הסורי-אפריקאי חפירת תעלה בליבו? האם יבואו המוני תיירים למזרח התיכון כדי לטבול רגליים במימי התעלה, כשמהטלוויזיה בסלונם נראה האזור כשדה קרב מסוכן? האם אזרחי מדינת ישראל בכלל רוצים שהזמן של המנהיגים והכסף של המדינה יוקדשו לתעלה כזו?
נטייתו של הנשיא לקשור בין פרויקטים לאומיים לבין אנשי-עסקים פרטיים נראית עלובה ומגוחכת. התחושה שדוד שלדון מימן לנו מסיבה שלא יכולנו להרשות לעצמנו, מעוררת חוסר נוחות. האם גם המדינה לקתה בתסמונת של חיים ברמה שהיא אינה יכולה להרשות לעצמה? ולאיזו תמורה יצפו הדודים שיקנו לנו את התעלה? האם גם הם יסתפקו אך במושב בשורה הראשונה ובהזדמנות להם ולנשותיהם זהובות השיער ללהג על בימת הנשיאים בזמן צפיית-שיא? היכן יהיו כל אותם אוליגרכים אם הפרויקט יקרוס? אם המדינה אינה יכולה לממן את החפירה בעצמה, האם היא תוכל לממן את החילוץ מהבוץ?
מעורבותן של כל רשויות המדינה – המחוקקת, השופטת והמבצעת – אמורה להבטיח, עד כמה שניתן, שפרויקטי ענק מעין אלה ייעשו במקצועיות, באחריות ובשיקול דעת. היא שומרת על השוויון וההגינות בחלוקת פירות הארץ, כדי שכל אזרחי המדינה יוכלו ליהנות מהם, וכדי שעוד נערים ונערות חסרי-כל, מבריקים ושאפתנים, יוכל לצאת מגדרם ולספר סיפור חיים דומה לזה שסיפר יצחק תשובה. אכן, רשויות המדינה נעות לאט. יש לכך סיבות טובות וסיבות רעות. אך ככל שמדובר בפרויקט כל כך קיצוני, שעלול לשנות את פני המזרח התיכון יותר מהחזרת הגולן או מהקמת מדינה פלשתינאית, יש בכך היגיון. המתן קצת, מר פרס, לפני שאתה רותם את העגלה לסוסים. וודא שיש בידיך מפה ומצפן ושצפית למרחק כדי לתכנן היטב את הדרך בה אתה עומד ללכת.