זכותם של נעם ואביבה שליט לעשות כל שביכולתם כדי להביא לשחרור בנם מהשבי, וכל זמן שהוא בשבי לשמור את העניין בלב השיח הציבורי. עתירה לבג"ץ, מבחינתם, היא צעד מתבקש. הסכם הרגיעה עם הפלשתינאים הוא כנראה הזדמנות קונקרטית להושיע את גלעד, ולהביא את הטרגדיה הנוראה והארוכה-מידי לסוף טוב, סוף סוף. בג"ץ הפך בעשרים השנים האחרונות לבמה טובה לכל זעקה ותסכול, עבור כל מי שדבר על ליבו, משרים וחברי כנסת וכמעט עד לצבי הישראלי. ברגע הזה בג"ץ אינו אלא אמצעי נוסף להכות על הברזל הרותח.
מעבר לכותרת בעיתון, לגופה של העתירה, סביר להניח שגם אם אכן ההסכמות שמתגבשות עם החמאס בימים אלה אינן כוללת את שחרור גלעד – הנחה שהעתירה מבססת על התייחסויות שעלו בתקשורת – בג"ץ לא יתערב בתוכנן. אפילו נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, אבי "הכל שפיט", כתב פעם "ייתכן כי על ההחלטה לעשות שלום או לצאת למלחמה אין מקום להפעיל את הכללים הרגילים של תורת שיקול הדעת המינהלי. במקרים חריגים אלה תידחה העתירה, לא בשל העדרה של נורמה משפטית, אלא משום העדרה של נורמה אוסרת וקיומה של נורמה מתירה, כלומר בשל העדר עילה. הפעולה אינה בלתי שפיטה. הפעולה היא שפיטה וחוקית." אם כך בעידן התזה הברקית, כך ביתר שאת בעידן האנטי-תזה שמתגלה אט אט בבית המשפט שלאחר פרישתו. משכך, טענתה של משפחת שליט שהסכם רגיעה שאינו כולל את שחרורו של גלעד שליט אינו סביר, בוודאי תדחה, כמעט כלאחר יד.
טענה נוספת שהעלתה משפחת שליט היא שהחלטת ועדת השרים לענייני בטחון לאומי לשאת ולתת עם ארגוני הטרור הפלשתינים נסמכה על ההנחה שהסדר כזה יכלול את שחרורו של גלעד שליט. "ועדת השרים הוטעתה אפוא משנמסר לה מצג-שווא, ואין תוקף לאישור שנתנה להשלמת המשא-ומתן להסדר הרגיעה" – כך טוענת העתירה. טענה זו, המצביעה על חריגה של נציגי המדינה מהסמכות שהוקנתה להם, מעט חזקה יותר. אולם, העובדה שאיש מהשרים החברים בוועדה לא פצה פיו והלין על ההסתכם שהתגבש, מראה לכאורה את ההפך. משא ומתן מחייב, מטבעו, גמישות. ייתכן שבדיון בוועדת השרים לענייני ביטחון לאומי, לפני סבב המשא ומתן האחרון, עוד סברו השליחים שיצליחו לעמוד על המקח ולהביא לשחרור גלעד, נוסף להפסקת ירי הטילים על הדרום. אלא שהסמכות שהוקנתה להם לא הותנתה בכך. הוכחת ההפך, בבית משפט, תהא משימה קשה.
הטענה המהותית האחרונה של משפחת שליט היא שראש הממשלה הבטיח להם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שלא ייחתם הסכם רגיעה עם החמאס שאינו כולל את שחרור בנם. משכך, חתימה על ההסכם, לטענתם, מהווה הפרת התחייבות שלטונית. במישור המשפטי, גם טענה זו אינה טענה חזקה בעיני. המשפט הציבורי קבע תנאים כה רבים להתקיימותה ולהוכחתה של הבטחה שלטונית מחייבת, שספק אם בנסיבות מעין אלה תצליח משפחת שליט להרים את הנטל. כך, למשל, הבטחה שלטונית תהא מחייבת רק אם נציג המדינה התכוון שלדבריו יהיה תוקף משפטי מחייב, וחזקה שהרשות אינה פועלת באופן שיכבול את שיקול דעתה העתידי. יתרה מכך, גם אם התחייבה המדינה בהתחייבות מחייבת, ביכולתה לחזור בה מהבטחתה אם צרכי ציבור חיוניים מחייבים זאת. כך בעולם המשפט. אולם, טענתה האחרונה של משפחת שליט הינה טענה מעניינת במישור האתי. היא חושפת היטב דבר בלתי-מפתיע בהתנהלותם של מנהיגי המדינה.
אני מאמין לנועם ולאביבה שליט שראש הממשלה הבטיח להם בצורה מפורשת שלא יהיה הסכם רגיעה עם החמאס ושהלחץ על הרצועה יימשך עד אשר ישוחרר בנם. קל מידי לדמיין קריקטורה של הפגישה בין נועם שליט לראש הממשלה. לאחר כרבע-שעה של המתנה ניגש אל נועם אחד מהשיבוטים של שולה זקן. "מר שליט, בבקשה. ראש הממשלה מחכה לך". הדלת בלשכה נפתחת. אולמרט קם לקראתו. "תודה שבאת נועם. מה שלום אביבה? והילדים? בוא. שב." השניים מתיישבים. עיניו של אולמרט כמעט נעצמות. ואז, כאילו אחזו שד, הוא קופץ בכסאו ואומר: "המשא ומתן עם החמאס מתקדם. הסגר שהוטל על הרצועה עושה את שלו. החמאס מחפש את הדרך החוצה. שחרורו של גלעד קרוב מאי פעם. לא יהיה הסכם עם החמאס מבלי שגלעד ישוחרר". ראש הממשלה אולי אפילו מכה באגרופו על השולחן. אחרי כמה דקות הפגישה מסתיימת. נועם מאמין. הוא מתקשר מיד לאשתו ומספר לה על דבריו המעודדים של ראש הממשלה. גם היא מאמינה. זיק של תקווה מלווה אותו בדרך הארוכה מירושלים למצפה הילה.
בצד השני של השולחן הדברים נראים אחרת. מילים ועוד מילים. עוד שריפה שכובתה. גם פגישה עם הורים לחייל שבוי היא רגע פוליטי. אולי בגלל האהדה הציבורית לה הם זוכים. אולי כי הכל פוליטי. וציני. כל כך ציני. זה לא רק אולמרט. לשם התפתחה האתיקה הציבורית של מנהיגי המדינה. כך הם תופשים את הבוחרים הרגילים שניצבים למטה, למרגלות ההר, ואת תוקפן של המילים שמכוונות אליהם. אפשר לומר הכל.
מעבר לכותרת בעיתון, לגופה של העתירה, סביר להניח שגם אם אכן ההסכמות שמתגבשות עם החמאס בימים אלה אינן כוללת את שחרור גלעד – הנחה שהעתירה מבססת על התייחסויות שעלו בתקשורת – בג"ץ לא יתערב בתוכנן. אפילו נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, אבי "הכל שפיט", כתב פעם "ייתכן כי על ההחלטה לעשות שלום או לצאת למלחמה אין מקום להפעיל את הכללים הרגילים של תורת שיקול הדעת המינהלי. במקרים חריגים אלה תידחה העתירה, לא בשל העדרה של נורמה משפטית, אלא משום העדרה של נורמה אוסרת וקיומה של נורמה מתירה, כלומר בשל העדר עילה. הפעולה אינה בלתי שפיטה. הפעולה היא שפיטה וחוקית." אם כך בעידן התזה הברקית, כך ביתר שאת בעידן האנטי-תזה שמתגלה אט אט בבית המשפט שלאחר פרישתו. משכך, טענתה של משפחת שליט שהסכם רגיעה שאינו כולל את שחרורו של גלעד שליט אינו סביר, בוודאי תדחה, כמעט כלאחר יד.
טענה נוספת שהעלתה משפחת שליט היא שהחלטת ועדת השרים לענייני בטחון לאומי לשאת ולתת עם ארגוני הטרור הפלשתינים נסמכה על ההנחה שהסדר כזה יכלול את שחרורו של גלעד שליט. "ועדת השרים הוטעתה אפוא משנמסר לה מצג-שווא, ואין תוקף לאישור שנתנה להשלמת המשא-ומתן להסדר הרגיעה" – כך טוענת העתירה. טענה זו, המצביעה על חריגה של נציגי המדינה מהסמכות שהוקנתה להם, מעט חזקה יותר. אולם, העובדה שאיש מהשרים החברים בוועדה לא פצה פיו והלין על ההסתכם שהתגבש, מראה לכאורה את ההפך. משא ומתן מחייב, מטבעו, גמישות. ייתכן שבדיון בוועדת השרים לענייני ביטחון לאומי, לפני סבב המשא ומתן האחרון, עוד סברו השליחים שיצליחו לעמוד על המקח ולהביא לשחרור גלעד, נוסף להפסקת ירי הטילים על הדרום. אלא שהסמכות שהוקנתה להם לא הותנתה בכך. הוכחת ההפך, בבית משפט, תהא משימה קשה.
הטענה המהותית האחרונה של משפחת שליט היא שראש הממשלה הבטיח להם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שלא ייחתם הסכם רגיעה עם החמאס שאינו כולל את שחרור בנם. משכך, חתימה על ההסכם, לטענתם, מהווה הפרת התחייבות שלטונית. במישור המשפטי, גם טענה זו אינה טענה חזקה בעיני. המשפט הציבורי קבע תנאים כה רבים להתקיימותה ולהוכחתה של הבטחה שלטונית מחייבת, שספק אם בנסיבות מעין אלה תצליח משפחת שליט להרים את הנטל. כך, למשל, הבטחה שלטונית תהא מחייבת רק אם נציג המדינה התכוון שלדבריו יהיה תוקף משפטי מחייב, וחזקה שהרשות אינה פועלת באופן שיכבול את שיקול דעתה העתידי. יתרה מכך, גם אם התחייבה המדינה בהתחייבות מחייבת, ביכולתה לחזור בה מהבטחתה אם צרכי ציבור חיוניים מחייבים זאת. כך בעולם המשפט. אולם, טענתה האחרונה של משפחת שליט הינה טענה מעניינת במישור האתי. היא חושפת היטב דבר בלתי-מפתיע בהתנהלותם של מנהיגי המדינה.
אני מאמין לנועם ולאביבה שליט שראש הממשלה הבטיח להם בצורה מפורשת שלא יהיה הסכם רגיעה עם החמאס ושהלחץ על הרצועה יימשך עד אשר ישוחרר בנם. קל מידי לדמיין קריקטורה של הפגישה בין נועם שליט לראש הממשלה. לאחר כרבע-שעה של המתנה ניגש אל נועם אחד מהשיבוטים של שולה זקן. "מר שליט, בבקשה. ראש הממשלה מחכה לך". הדלת בלשכה נפתחת. אולמרט קם לקראתו. "תודה שבאת נועם. מה שלום אביבה? והילדים? בוא. שב." השניים מתיישבים. עיניו של אולמרט כמעט נעצמות. ואז, כאילו אחזו שד, הוא קופץ בכסאו ואומר: "המשא ומתן עם החמאס מתקדם. הסגר שהוטל על הרצועה עושה את שלו. החמאס מחפש את הדרך החוצה. שחרורו של גלעד קרוב מאי פעם. לא יהיה הסכם עם החמאס מבלי שגלעד ישוחרר". ראש הממשלה אולי אפילו מכה באגרופו על השולחן. אחרי כמה דקות הפגישה מסתיימת. נועם מאמין. הוא מתקשר מיד לאשתו ומספר לה על דבריו המעודדים של ראש הממשלה. גם היא מאמינה. זיק של תקווה מלווה אותו בדרך הארוכה מירושלים למצפה הילה.
בצד השני של השולחן הדברים נראים אחרת. מילים ועוד מילים. עוד שריפה שכובתה. גם פגישה עם הורים לחייל שבוי היא רגע פוליטי. אולי בגלל האהדה הציבורית לה הם זוכים. אולי כי הכל פוליטי. וציני. כל כך ציני. זה לא רק אולמרט. לשם התפתחה האתיקה הציבורית של מנהיגי המדינה. כך הם תופשים את הבוחרים הרגילים שניצבים למטה, למרגלות ההר, ואת תוקפן של המילים שמכוונות אליהם. אפשר לומר הכל.
רשומות
תגובה 1:
יונתן קראתי את הבלוג שלך. כל הכבוד המשך ככה, אני מסכימה עם כל מה שכתבת.
הוסף רשומת תגובה